השם שלי הוא עמרי כהן, אבל כולם קוראים לי ג'ון, מד ג'ון(mad
john). לא סתם קבלתי את הכינוי הזה, במשך שנים נאבקתי עליו,
שיניתי את השם בתעודת הזהות שלי, דרשתי מכולם שיקראו לי כך
וכשקראו לי בשמי המקורי פשוט לא עניתי. פעם אפילו איימתי על
מישהו שקרא לי עמרי. שלפתי את האקדחים שלי ואמרתי שבפעם הבאה
שאני שולף אותם כדאי לו לשלוף את שלו מהר יותר. הוא די נלחץ
מהעניין במיוחד לאור העובדה שבכלל אין לו אקדחים.
אתם בטח שואל את עצמכם למה בחור צעיר(בן 28) החי בכפר-סבא של
תחילת המאה ה-21 יש זוג אקדחים, אבל אם הייתם מכירים אותי לא
הייתם שואלים את השאלה הזו. בסה"כ אני בחור די רגיל, סיימתי
תיכון בהצלחה, הייתי בצבא בצנחנים, למדתי מנהל עסקים
באוניברסיטה וכעת אני סגן מנהל בחברה קטנה ומצליחה.
למעשה החיים שלי היו רגילים לחלוטין, אלמלא דבר אחד קטן... אני
קאובוי. כן קראתם נכון. כל יום בבוקר אני קם, לובש את הג'ינס
המקומט וחולצת המשבצות, נועל את נעלי הבוקרים שלי, את הכובע
כמובן שאני לא שוכח, ויוצא לעבודה כמו כל אחד אחר.
מתי זה התחיל אתם שואלים, האמת היא שאני ככה מאז שאני זוכר את
עצמי. ההורים שלי מספרים שכשהייתי בן חמש התחפשתי לקאובוי ומאז
התאהבתי בדמות. ההורים שלי הם הורים פתוחים, הם היו היפים
בשנות ה-60 ומעולם הם לא ניסו להוציא ממני את הג'וק הזה. נהפוך
הוא, הם תמכו בי ועודדו אותי להיות מי שאני.
בבה"ס מן הסתם היו לי קצת בעיות עם העניין. דווקא הילדים תמיד
היו איתי בסדר, אולי בגלל שאני בחור גדול וחזק, לא הטיפוס
שמומלץ להיות לא בסדר אתו, אבל המורים תמיד הסתכלו עלי בעיין
עקומה. לא מצא חן בעיניהם איך שאני מתלבש, איך שאני מתנהג ואיך
שאני מדבר. גם העובדה שלכל המורות קראתי תמיד מיס קיטי עצבנה
אותם מאוד.
גם המנהל שנא אותי. הוא היה טיפוס עייף וזקן, מאלה שכל חייהם
קמו בלי רצון רק כדי להעביר את היום ועכשיו מבכים על איך שהם
בזבזו את חייהם. את העצבים התמידיים שלו על חייו שנעלמו הוא
הוציא על תלמידים שלדעתו היו מאושרים מידי. במיוחד הוא שנא
אותי, אולי בגלל שהוא קנא בי על שאני חיי את החיים שלי כרצוני
ולא מתנהג כמו שהחברה מצפה ממני.
מבחינה חברתית תמיד הסתדרתי. מהבחינה הזאת אני חושב שהשגעון
הקטן הזה רק תרם לי. זה היה משהו ייחודי ומעניין, ואנשים
אוהבים דברים כאלה. בתיכון היו אפילו שני אנשים שניסו לחקות
אותי, אבל אחרי שבוע נמאס להם. גם בתחום הרומנטי אין לי על מה
להתלונן, לא מזמן סיימתי ביוזמתי קשר של שנתיים עם רופאה בת 26
והתאוששתי במהרה בזרועותיה של מזכירה ממקום העבודה שלי.
למעשה, הבעייה היחידה שנוצרת לי מהעניין היא האקדחים. בתור
קאובוי המכבד את עצמו, ברור שאני לא יוצא מהבית בלי חגורת הנשק
שלי ושני אקדחים מבריקים מסוג קולט. אני זוכר שכשקניתי את
האקדחים המוכר הסתכל עלי בחשדנות, כאילו שאני הולך להרוג אותו
או משהו כזה, מה שכמובן רחוק מהמציאות שהרי אני בחור מאוד עדין
שלעולם לא יפגע בזבוב. אבל במדינה כמו שלנו בן אדם שמסתובב עם
שני אקדחים צמודים יכול לעורר בהלה קלה. אז כבר קרה שנעצרתי
ע"י המשטרה ואפילו חטפתי מכות ממגבניקים פעם אבל בגלל שהאקדחים
אצלי ברשיון אז אין לי יותר מידי בעיות.
לפעמים שואלים אותי אם הייתי רוצה לחיות בתקופת המערב הפרוע
ותמיד אני אומר שברור, אבל האמת היא שחשבתי על זה ואני ממש לא
בטוח בכך. בסה"כ ברור שסגנון החיים שלי מתאים יותר למערב הפרוע
אבל שם הייתי בסה"כ הכל עוד אחד עם אקדחים וכובע מגניב וכאן
אני מד ג'ון. אני מניח שאני אוהב להיות שונה וייחודי, זה יותר
מעניין מלחיות כמו כולם.
אתם בטח מצפים לאיזו פואנטה בסוף הספור הזה. אז אם ככה אני
מצטער לאכזב אתכם. אין לי ספור טראגי ועצוב לספר על החיים של
השונה והדחוי. אני גם לא מנסה להעביר לכם מסר שתהיו מה שאתם או
משהו בסגנון, מבחינתי תהיו מה שבא לכם ואם אתם מעדיפים לחיות
בפוזה מתמדת אז זה בעייה שלכם. סתם ספרתי קצת על עצמי, ובגלל
שהחיים שלי עוד לא ממש נגמרו, ויש לי עוד כמה שנים טובות
לחיות, אז גם הספור הזה עוד לא נגמר.