היער העתיק, המוריק באינספור גוונים
מלמדנו את עושר חייו.
שוכן בחבל ארץ פראי על פני האדמה
לחופו של השקט
עתיר הוד, מסתורין ושלוה מדמה,
מתמכר לרזי-החיים שאגר הזמן.
נופו החפשי ויופיו מרטיטים כל לב
עד כי נחוש את מציאותה הרכה והעדינה
של יד הנצח.
בשחר, קרן אור נושקת צמרותיו
והוא פוקח את עיניו אל השמש ומסעה הזורח.
טפות טל זוהרות יציתו על הטרפים
נצוצות כיהלומים, מתת הרקיע.
צפרירי בקר חולפים בין העצים
ומברכים בלחני אור וצליל
והעלים נוגעים זה בזה
ותווים ברשתם מסתור בפני החם.
השמש תחולל בין הצללים
ותעריף אורה וחמה.
והוא יאות לקבל ממנה פריחה וגון.
אך לעולם לא יתן לה להניס
את אפלוליתו ממחבואה.
ושעות היום תעברנה
כדמדומי האלים בצלו הנצחי.
ביום, הוא מלהק צפורים - מזמרות צלילי עדן
העולזות בין הענפים ומוסיפות נופך שמימי
למנגינת הטבע, הממלא כל לב חדות- סתר.
היער קשוב לכל היצורים החוסים בו
והוא רואה גם את אלה הנודדים בין השבילים
חולפים, ומותירים, בהגיע היום אל קצו,
את השקט לבדו להתרונן בו.
בלילה - היער מתעטף בגלימתו הלאה
שב אל תנומת- עלפונו,
תשורות היום נמות,
והדרך אובדת במבוך הסבכים.
באביב - הרוח תרון בין העצים
תלטף כל עלה שאך נולד
ותברכו לחיים.
קול תרועת האביב משיב אליו
את זכרון-הפריחה.
נחוחות משכרים, בכל אתר.
ומתוקים קורי-חלום הפוקדים
אורחים יגעים.
בחורף - עבים נטרפים בין ענפיו
וברקים מתפתלים בין סבכיו
מבקשים לגאל אותו ממסתוריו.
אך היער איתן בעמידתו
ולא ידע מורא.
הגשמים שוטפים את העלים מרבבם
ושוב היער נוצץ ורן באפילת
צללים וחוסן.
חייו עמוסי איטיות
לא כלים לריק.
כי לילה לילה עצים חדשים נולדים
והשורשים הולכים ומעמיקים
ועולה ומתמרת צמרת אילנותיו
עד כי יבואו בסוד הכוכבים. |