כשאפנה מבט לאחור
בציר הזמן והאור
ביתי עומד לצד הדרך
שביל מוביל אל המדרון
והלאה - שדה חיטה פתוח לשקיעות
רחב ידים ורחוף.
ערפל ערבים השיב
הד רפאים, צליל צחוק משובה
ורגעי גיל, ניחוח
זכרונות ילדות רחוקים.
מאחורי גבי יום אחר עלה
ועץ האפרסק - בעת פריחה
ריחו עדין ומתוק
פי אלף עם הטל בזריחה.
כך ניחוח ילדות
וטעם צוף פרחים
דברים פשוטים
את הרהוריי מלווים.
אני נושאת כל ימיי
מנעימת אותו ניגון
שאבי זימר בלילות שבת.
בחלון דלקו נרות
בשמים כוכב ראשון עלה
ואנו הסבונו מסביב
לשלחן ערוך, בבגדי-שבת;
אבי, אמי וחמשת אחיי.
והזמר ההוא התנגן בנפשי
כרחש נהרות לבנים זורמים
אל חופים עלומים.
על גליהם רכבתי אל מחוזות קסומים.
אלוהי הילדים שומר יומם וליל
לבל תגול האבן מעל פי התהום.
והמיית המים המפכים לוו את שירת אבי
כקולות משמיים
הביאו אליי בשורת תקווה ורוך
ומצאתי נשימת חיים בנשיבת
צפרירי-בקר ושיח צפרים.
גם נסחפתי בסופה
כסירת מפרש ללא עוגן
דרך מבוכי כאב וצחוק
לגלות דברים, לתור את מסתריהם
ולבחון את אשר צפה לי
בקפלי מניפות יפים הנסתר.
מבוכים של כאב ודמעות
הובילו אותי אל תחנות כפצע פתוח
אך תמיד האירו מעל
השמש והכוכבים
ופרחים ליווני
בצדי הדרכים. |