זה מכתב שלא תקבל אף פעם, לא ממני זה בטוח.
אין לי אפילו מילים לתאר עד כמה אני אוהבת אותך, ואני מבינה
שאתה לא אוהב אותי(כמו שאני אותך) אבל מה לעשות זאת אני,אז אם
אתה כבר כאן תקבל אותי כמו שאני ותפסיק לדבר על כל דבר, על
כוסית אחרת שאני זו לא היא.
אני יודעת שלרוב אצלך זה הכל בצחוק לכן אני לא תמיד יודעת מתי
אתה רציני,אבל אני מרגישה בקול שלך מתי יש בך טיפת רצינות
אפילו שאתה צוחק... ואז אני ממשיכה לחשוב כוס אמק! למה אתה
נשאר איתי בכלל וכן אתה איתי אני איתך אין אנשים נוספים זה אני
ואתה ולאף אחד מאיתנו אין את האומץ להגיד את זה.
אני יודעת שם עוד תתקשר היום זה יעבור לי לרגע(בזמן השיחה)
זה יעבור לי כי אני אוהבת אותך, ואחרי המשפט הכבד הזה אני
אפילו לא מסוגלת להמשיך לרשום,לרשום את כל מה שיושב לי כבד על
הלב ובאמת זה הכל בגללך זה גם בגללי (הרוב) כי אני אוהבת והכי
כואב לי שלא משנה מה ניסיתי לעשות ואף פעם לא עשיתי את זה
בשביל אנשים,השתנתי בקצב שלך ואני לא אומרת שזה לרעה להפך אבל
עשיתי את זה בשבילך יותר מאשר בשבילי, ואתה מדבר כאילו אתה
עושה לי טובה.
למה אתה לא יכול להגיד לי משהו טוב פעם אחת ולהתכוון לזה באמת
מכל הלב מבלי להבהל ואחר כך ולרדת עליי?, ת'שמע צחוקים איתך
וכל,וסבבה אח שלי ת'שאר, אבל יש לי גבול שאתה עובר אותו(כמו
היום)
והינה התקשרת עכשיו ויש לי חיוך על הפנים, אני לא מבינה!?
אז מה בעצם הטענה שלי פה? אני מדברת איתך חופשי ומתה להגיד לך
שכואב לי שאתה נורא מגזים, אבל אתה לא רואה את זה ככה אז זה
אפילו לא שווה דיבור...
לכן, זה מכתב שלא תקבל אף פעם.