טעויות שאני עושה באמצע הלילה
ולא מגלה עליהן לאף אחד,
טעויות שאוכלות אותי
לאט לאט.
טעויות מכוונות מראש.
שאני עושה כמו קריאה לכאב
שלעתים
ממני רחוק.
אני כמהה ליגון,
צמאה אליו.
אני רגילה אליו.
הוא שלי,
ולעד אהיה עמוק בתוכו.
טעויות שאני עושה
אפילו שאני שונאת את הרעיון של לאבד אותך.
עמוק בפנים בזה אני רוצה.
ושיגמר רע,
כי רק ככה ארגיש שלווה,
רק ככה אהיה שלמה.
כשאני מפורקת.
רע לי כשטוב לי.
האושר הוחלף בספקות, תהיות,
הדמיה במוח שזהו חלום בלהות.
מרגישה מוכתמת,
הרוסה,
לא נאמנה.
ידעתי שבסוף אתה תיפגע.
אתה עוד לא יודע,
בטוח שכל מה שבנינו כחלב של תמימות
אתה תשבר,
כמו נפילה תהומית למציאות.
איך יכלתי לעשות לך את זה?
מלכלכת אותך בכתמי,
אולי כי כולך טוהר.
אולי כי אני מקנאה.
אולי כי בפנים קשה לי מידי,
להיות ארוזה
בעטיפת מתנה.



ה24 לחודש.