ושמענו את הכלבים נובחים
קמנו ועזבנו
כמו שתמיד חלמנו
לא חיפשנו להיות מה שכתוב בספרים
הם רצו אותנו אחרת
אבל אנחנו
לא הרגשנו שייכים לחלומות
בדרכים ארוכות, במוטלים זולים
נעלמנו לרגעים ארוכים
אני זוכר את פנייך
שאמרתי לך
שניים כמונו, אין להם מקום
רק זמן שמטפטף יותר מהר מהם
והם רצו אותנו אחרת
ככה סיפרו לנו
מול מבטי זרים, בלילות חשוכים
שהכול זז מעצמו
את היית יפה, עם השמלה האדומה והמעיל השחור
אני הרהרתי, כמה זמן יחלוף
עד שנפגוש את המציאות
ונקבל את המכות
שוטטנו בשמך שעות בעיירה זרה
בתי קולנוע, סרטי זימה
ראינו שניים מתפללים
ורק אנחנו בחרנו מכול השדים
את צחקת, ואמרת
יום אחד נתחרט
וליטפת את הזקן שלי
כאילו, יש בו משהו אחר
האם את זוכרת בני כמה אנחנו בכלל?
שהחלומות נטשו אותנו
והמשכנו לבד
הם ביקשו שנחיה על פי הספרים
אבל לא ידענו לקרוא
לא ביקשנו רחמים
לעיתים זו מלחמה,
כול מה שאנחנו שורדים
לוקח מאיתנו מעט
עד שבחושך
אנחנו חוזרים להיות הילדים הקטנים
מתחבקים חזק, ומבקשים
שלא נתחרט על דבר
הולכים ליד הקירות, הצל שלנו
מסתיר את הפנים
מול מבטי זרים, מול כבישים ריקים
אנחנו שניים, ובפנים מתכוננים השדים
עשינו מה שהיינו צריכים
ובערב, שנינו שוכבים בשתיקה
אני אומר לך, לשנינו אין מקום בחלומות
אולי נעזוב, אולי נחזור
זרים כמונו, לא נכיר לעולם