הייתי לפני שנה ברומא. אנשים בחו"ל הרבה יותר חברותיים מאנשים
בארץ, ואין פה אמירה על ארץ המוצא או ארץ היעד של טיולי, אלא
על אפקט החו"ל. כשאני בחו"ל אני הבוס. אני מחליט לאיפה אני אלך
היום, ומתי אקום בבוקר, והאם בוקר זה עשר או שתיים. זו תחושה
של חופש אדיר. בנוסף אני גם לא מכיר אף אחד בחו"ל, ואף אחד לא
מכיר אותי. אני תייר, מסתובב ומתבונן, קולט רשמים, אולם לא חי
באמת את חיי הארץ הזו שבה אני מתהלך. השילוב הזה של החופש
והאלמוניות מאוד משחרר, כמעט משכר. אני אלך ברחוב, ואראה תיירת
חמודה, וסתם אפתח איתה בשיחה ברחוב, ונשב לנו בבית-קפה קטן
סמוך, נדבר ונקבע גם להיפגש בערב ואולי גם להסתובב בעיר מחר
ביחד, ושנינו שמחים להכיר אנשים חדשים, ולשמוע חוויות מצדו
השני של האוקיינוס. כאן בארץ כולנו חיים, ויש עבודה ויש
לימודים, והכל מתוכנן, ואם אתחיל לדבר עם בחורה שאפגוש באקראי,
תמיד בעיניה תהיה מטרה סמויה מאחורי שיחתי. כאן יש לנו חיים,
ושם זה טיול, וזה בעצם יוצר את כל ההבדל.

עוד לא הצגתי את עצמי - אני שחר. הסיפור שלי התחיל בעצם לפני
חודש בדיוק. מה קרה לפני חודש, אתם שואלים? החלטתי על הטיול
הגדול של אחרי צבא. אמנם השתחררתי כבר לפני לא מעט חודשים, אבל
ברגע אחד נחה עליי חברתנו המוזה, והחלטתי על טיול גדול
באוסטרליה, בעוד חודש בדיוק מיום ההחלטה, לפרק זמן מוגבל רק
ע"י חסכונותיי ורצונותיי. כבר זמן רב אני חולם על טיול ארוך,
על הרפתקאות וחוויות בארץ לא מוכרת, והבנתי פתאום שעכשיו זה
הזמן, ואם לא אנצל את ההזדמנות יכול להיות שלא תחזור עוד,
כשיהיו לי משפחה, קריירה ודאגות לרוב.

משהו מוזר קרה לי כשהחלטתי - כל הווייתי נהייתה זמנית. אין
מטרה בתוכניות לטווח ארוך, או במחשבות על העתיד, כשבעוד חודש
אהיה על המטוס בדרך לאוסטרליה, חושב בכל יום רק על הבילוי של
הערב, או לכל היותר על הטיול של מחר. נהפכתי לתייר במקום שקודם
היה ביתי. ועם הפיכתי לתייר, התחלתי להרגיש כמו תייר. דבר מוזר
נוסף גיליתי - כשאני מרגיש כמו תייר, אני מתנהג גם כמו תייר,
ואני חווה כמו תייר. התחלתי לצאת בערבים, ופשוט להכיר אנשים,
חלקם מעניינים, חלקם מוזרים, חלקם מסוג שלא הייתי מסתובב עמו
קודם, והתחלתי לחיות את היום. הטיול שלי לאוסטרליה התחיל בעצם
חודש מוקדם יותר, ביום בו החלטתי על הטיול.

לפני שבועיים קרה המאורע, שבעצם דחף אותי לשבת ולכתוב את הכל,
כשאני יושב כאן, והמחשבות רצות לי בראש, וברקע נשמעים קולות
רמקול מעומעמים. אני לא בטוח אם מאורע זה השם הנכון, אולי
התרסקות. אם עוד לא ניחשתם - פגשתי בחורה, לגמרי במקרה,
והתאהבתי בה מעל הראש (תמיד טענתי שפגישות אקראיות מובילות
לארועים הדרמטיים ביותר). שמה רונה, והיא סטודנטית לשנה שנייה
בחוג לתאטרון. ראיתי אותה יושבת בקפיטריה בגילמן לבד,
והתיישבתי לידה עם המגש שלי. היה לה חיוך רחב ומקסים, עיניים
ירוקות, שער אדמוני וצחוק מתגלגל. אני חושב שהחיוך שלה קנה
אותי כבר בדקה הראשונה. נפגשנו גם למחרת, וגם ביום לאחר מכן,
והרגשתי שאולי אנחנו מכירים רק שלושה ימים, אבל אני מרגיש
שהכרנו מאז ומעולם, ופשוט נפגשנו במקרה רק עכשיו.

פחדתי לספר לרונה על הטיול שלי. לא ידעתי איך היא תגיב, ולא
רציתי לסכן את הקשר שהרגשתי שנרקם בינינו במהירות שעדיין
מדהימה אותי. יומיים לפני הנסיעה החלטתי שהגיע הרגע לספר לה.
שכבנו ביחד במיטה בדירה שלי, מחובקים מתחת לפוך אחרי בוקר
סוער. התבוננתי בעיניים שלה, עצומות קלות, והלב שלי דפק כמו
שלא דפק מעולם, ופחדתי, פשוט פחדתי לפנות אליה ולומר "רונה,
אני חייב להתוודות. יש לי משהו שלא סיפרתי לך. אין לקשר שלנו
עתיד; בעוד יומיים אני נוסע לאוסטרליה, לשנה, אולי ליותר."
פחדתי לשמוע את התשובה שלה, בייחוד כי לא ראיתי שום מוצא אפשרי
בעצמי.
לא סיפרתי לה בסוף. נכון, אני פחדן, אני מודה, אבל פחדתי לאבד
אותה ליומיים שעוד נותרו לי כאן. פחדתי לאבד את התקווה הקטנה
שנשארה לי בלב שאיכשהו הכל יסתדר.

אני יושב עכשיו בשדה התעופה. הטיסה שלי אמורה להמריא בעוד
שעתיים, ואני יושב כאן בעמדת אינטרנט בשדה התעופה, משתף את כל
העולם, ורק לא את רונה. עוד לא החלטתי איך אני אספר לה, אולי
במכתב מחו"ל, אולי בשיחת טלפון. אני לא יכול להביא את עצמי
לומר לה פנים אל פנים את מה שעל לבי.
רונה הוא שם בדוי כמובן. אבל אם מישהו מכם יראה בימים הקרובים
סטודנטית שנה שנייה בחוג לתאטרון, עם עיניים ירוקות ושער
אדמוני, עם פנים נפולות ומבט מעורפל, תמסרו לה שלום, ולהתראות,
ושאני אוהב אותה.