יום שישי אחרי צהריים
היה חם... כבר תחילת יולי, עוד בגרות אחת נשארה לי,
בפסיכולוגיה. אין לי מושג איך אני יעבור אותה, הייתי רק בכמה
שעורים, 6-7, וזה במשך שנתיים...
מה איכפת לי מהבגרות כבר 4, יש יום עבודה, אני חייב להגיע
לצופים, יש מחנה קיץ עוד שבועיים.
"הלו, רועי? מה קורה אחי? אני עובר דרכך בדרך תהיה בחוץ עוד 10
דקות... יש לי דיסק סוף הדרך, תשמע כבר באוטו, ביי אחי".

בחריקת בלמים מרשימה אני מחנה את האוטו של אמא בחניה של השבט.
עוד יום עבודה קשה... תכננו כבר את המבנה, פירמידה גדולה...
מסובכת לבניה... אנחנו ניקח את הפרס השנה.
טוב אז צריך לכפות, ולבנות ולצבוע, לא נורא יש מספיק כח אדם.
"נתחיל לסנג'ר את החמישיסטים" אני אומר לרועי ושנינו פורצים
בצחוק.
שמיניסטים - המלכים של השבט...
"נו איך החמישסטיות, כוסיות?" מתן מגיח משומקום
"כן יש כמה" עונה לו רועי
נכון, היו
כמו בכל שיכבה, יש את הבחורה שכולה פוזה. רוצה שהגדולים יסתכלו
עליה... לא מבינה איזה מפגרת היא יוצאת.
אבל לא אור שלי.
אחח אור...
איזה מותק של ילדה.
מהשקטות... הלא בולטות...
היא עשתה לי את זה בטירוף...
יאללה לעבודה, צועק מתן...
טוב כל אחד ניגש לעבודתו... לצבוע, לבנות, לצייר, להקליט מה
לא...
כמעט כולם,
אני בכל אופן, היה לי תפקיד קצת שונה...
אני איך לומר בעדינות, הייתי שוטה הכפר,
אני דאגתי שלכולם יהיה שמח:
דאחקות, צחוקים, כיף, איך שלא תקראו לזה... אני הייתי שם, וזה
מה שעשיתי.
ואהבתי את זה.

תמיד דאגתי להיות בסביבה שלה.
היה לה שיער שחור ארוך... והיא הייתה לבנה, מין שלגיה כזאת.
איזה חיוך... ראיתי אותו בין הבדיחות שסיפרתי לסובבים, היא
שמעה... וצחקה...
רציתי לראות את החיוך זה שוב...
ולאט לאט מצאתי את עצמי כל הזמן באיזור שהיא נמצאת בו... אז
צחקנו כולנו... היה נחמד...

אני אחראי על איזור המגורים של המחנה, אמרתי לאורית המדריכה של
החמישיות. שתשבץ את אור למתקן שלי, כי היא מציירת יפה, ואני
צריך אותה בצוות שלי.
"אין בעיה" היא אמרה לי
ככה התחלנו לדבר... ישבנו הרבה בעבודה על המתקן... לא שעבדנו
הרבה... צחקנו הרבה... תמיד היא הייתה לידי
התחלתי לחשוב עליה בלילות...
ככה בזמן הזה שאתה עוצם את העיניים אבל עוד לא נרדם... שם,
בדיוק שם כמו שעון היא התייצבה כל ערב.
דיברתי עם רועי על זה, הוא אמר שאני אידיוט, שהיא ילדה קטנה
בכיתה ט' מה אני צריך את זה על הראש?
הוא לא הבין, אור לא הייתה ילדה קטנה, היה בה משהו אחר.
שיזדיינו כולם, מחר אני מציע לה לצאת, והלכתי לישון.

4, יום עבודה, אור לא מגיעה. כבר חמש.
החלטתי להתקשר אליה.
יש לי תירוץ, אני ראש המתקן שלה, אני רוצה לדעת למה היא לא
הגיע ליום עבודה.
היא ענתה לי.
לרגע היססתי, אבל מהר מאוד התעשתי על עצמי, ודיברתי כרגיל...
אחרי המנהלות שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לשתות משהו בערב...
היא אמרה שהיא צריכה לחשוב על זה.
עבר שבוע, ימי העבודה היו מעפנים, היא לא הייתה שם. לא
דיברנו... לא החלפנו מילה.
לא יודע למה.
אחרי שבוע שאלתי אותה? נו מה קורה?
היא אמרה שאני גדול מידי...
ילדה... רועי צדק.