או סתם מונולוג על כלום. נכנסת לתא מדידה ריק בחנות מותגית
יקרה. לוקחת איזו שמלה מהמדף, נראית לא רע. והתיק כמובן נשאר
בחוץ והשלט הפנימי ש"מצלמות מצלמות במעגל סגור" מהבהב בכיתוב
כחול מעליי. ברור, צלמו צלמו אותי, המראה משקפת ריקנות, השקט
הפנימי מריר. הרחשים החיצוניים חזקים ורחוקים, כאלו שום דבר
לעולם לא יגע. אני מתיישבת על רצפת התא, מרגישה ירויה. הכדור
עבר בתוך הלב ויצא ובכל זאת אני חיה, הלב עוד פועם. מהרצפה
רואים הכל אחרת, רגליים קטנות על עקבים גבוהים עוברים, כמעט
רצים מסביבי, חיים רוחשים, רוכשים חפצים כדי להרגיש חיים. גועל
אמיתי עובר בכל מערכת כלי הדם שלי, אני מחזיקה את הבטן מחזיקה
חזק, רוצה לחיות אחת כמו כולם - רק בלי חדוות מוצרים.
הבטן כואבת, כואבת חזק. אני שומעת בתא לידי אישה מרגיעה את הבת
שלה, שצווחת במלוא החן, שהיא רק מודדת ויוצאת. וגם אני הייתי
פעם הילדה הזו, של "אמא בואי כבר" וחוסר מנוחה, וחוסר רצון
להיות שמציף תמיד. ברצפה הזו, הג'ינס שלי נראה כל כך דהוי.
והרי ממציאי הג'ינס היו פועלים מסכנים, כמעט עבדים. וגם אנחנו
שמסתובבים לנו בין החנויות גם אנחנו עבדים קטנים של תרבות
מושחזת. והמראה מחזירה אליי מבט כמו אומרת את לא רוצה להסתכל?
את דווקא תסתכלי! את חיה את זה, חיה שנים, ואת עוד תחיי את זה
תמיד. תחיי תמיד.
והלב שלי שמרגיש כאלו המראה משקרת כואב ודופק במהירות, כאלו
אין מחר ואין עוד דקה אפילו. אני לא אראה שוב את מי שאני
אוהבת, אני לא אחיה אפילו לא כדי לקנות שמלה מכוערת בעלת מותג
מוכר אני אשב לי בתא מדידה ואמות מול התדמית הקרה שלי.
ולמה לא בעצם? מה יקרה בערב, אני אלך איתו לאיזו הצגה בורגנית
ונמחא כפיים במקומות הנכונים ונעמיד, נעמיד, נעמיד פנים. ונלך
לישון בזרועות השני שהוא מתחכך כמו אומר בואי הגיע הזמן גם
לחובות מיניים. והכל יתערבל לי בראש, כי בבירור, בבירור אמור
להיות משהו אחר, וזה מדהים שכל  הפילוסופים הגדולים עם כל
החשיבה המדהימה שלהם, שהצליחו להבין איך הכל מתפקד הצליחו
להסביר את החיים האנושיים בפרדוקס, באבסורד, שאין פתרון ואין
כלום. ואנחנו חושבים שיש לנו איזו מטרה נעלה סתם, פשוט סתם.
ומול המראה הזו אני יכולה להאמין בזה.
קמטים של זמן מתחילים לרחוש את גופי, האיפור נראה כמו מסכה שלא
מכסה דבר, מליוני חלקיקים בגופי מתים בכל יום, בכל שניה,
מיליונים של אנשים עוברים לידי גוססים מרגע לרגע. והכל כמו לא
קורה כמו משחק שהזוכה זוכה בחיוך תמידי ומשכורת גבוה. וכל
הפורשים זוכים בגאולה מתמדת אחרי המוות, גאולה מתמדת בלבוש לבן
ואהבת אדם.
ומה אני? כמובן השאלה הזו אמורה להגיע מתישהו במונולוג העצמי,
מי אני בעולם התחרויות המתועש, איפה אני מוצאת את עצמי, מה אני
עושה עם עצמי? שכלום לאט יוצא ממני, שום דבר אמיתי, שום דבר
חזק, רק מילים וגם זה במקרה הטוב. במקרה הרע אני יושבת ובוכה
שאין לי כלום ואין לי מטרה. וזה הרי מה שכולנו צריכים בסופו
של דבר לא? מטרה, מנטרה, משהו.  
בסופו של דבר אני קמה מודדת את השמלה הטיפשית שקטנה עליי באיזה
שתי מידות, כי בכל החנויות הממותגות מייצרים כאילו כולנו
אנורקסיות. והלב שלי לאט לאט נרגע. הכעס פוחת, הפחד נשכח.
וזה לא שעוד יום לא יעבור, ושדברים נוראים לא יקרו. זו פשוט
ההבנה שאין מה לעשות בקשר לזה, אין מה להגיד.
התיק שלי נמצא שם בחוץ, המוכרת מציעה "להביא לי מידה יותר
גדולה", מזכירה ש"יש מבצע" ואני מחייכת אליה חיוך לא אמיתי
ואומרת "בפעם אחרת, בפעם אחרת" והנה אני כבר יוצאת ומהחום של
השמש מוארת, ובשביל החרוז הסופי של המונולוג הפנימי אני חושבת,
שאולי מחר- הכל יהיה אחרת.

לפעמים שאני יושבת פה. מנסה לשנן מילים ארוכות בראש רק כדי
שלהכל יהיה הגיון, המילים נאבדות לי, יש חשכה מוחלטת. ואני כל
כך רוצה, רוצה באמת לכתוב משהו אמיתי ונכון. שימצה את הרגש,
ימלא את החסר, ידגיש את האובדן והפחד. ישאיר אותי רגועה, בטוחה
בעצמי ובשלמות העולם. אבל זה אף פעם לא ככה, מילים לא יוצאות
בקלות, פחדים אף פעם לא פשוט נעלמים לי.