תהינו לאן הברז יוביל אותנו הפעם, אז הרמנו את הידית כדי
לבדוק, חיכינו חיכינו, וכמו ששיר הילדים הטוב ביותר שנכתב אומר
מישהו לא בא, משהו היה חסר. כן, תולעת הספרים הג'ינג'י, לא
הסתובב לנו בין הרגליים. שאלנו את עצמנו איך התולעת הצליח ללכת
לאיבוד? אבל אחרי שהרהרנו קצת בדבר, הבנו שזה לא כזה מפתיע  -
אחרי הכל הראש שלו נמצא יותר בין שני עמודי ספר מאשר מעל שתי
הכתפיים הקטנטנות שלו.
מצאנו את עצמנו בהרפתקה לה לא ממש ציפינו. הקמנו צוות חיפוש
לבן אדם שרוב הזמן ביקשנו שייעלם ויסתלק ורק שלא נראה אותו
איתנו. תמיד האמנו שההורים שלו לימודו אותו קודם לקרוא ורק
אח"כ לדבר, לשלוט בצרכיו וכל השאר. ועכשיו שיש את כל חוגי
השחייה האלו לבני 4 -5 חודשים זה נראה יותר ויותר נכון.
התולעת הג'ינג'י היה מנוי ל4 ספריות בתל אביב, לאחת בחיפה ול3
בירושלים, לפי זה החלטנו לחלק את עצמנו לצוותים יותר קטנים.
חיפשנו בכל התאים הקטנים של אולמות הקריאה הגדולים, היום הלך
והתבזבז, אף אחד מאיתנו לא ממש ידע למה אנחנו מחפשים אותו, אבל
לכולנו הייתה התקווה הקטנה הזו בלב.
חזרנו מירושלים עייפים ומרוטים, אך סדר הייום היה ברור וידוע
לכולם. קודם הולכים לראות מה שלום הברז, כן הוא שלם, ומחכה רק
לנו. וגם לתולעת הספרים הג'ינג'י שהחליט להעלם לנו בלי להודיע.
טוב, אולי הוא הודיע, אבל אף אחד לא שמע.
אחרי שעה נוספת של כמיהה למסע מהברז החלטנו פה אחד לסוע לדירה
של התולעת. כולנו ידעו שזו לא ממש תהיה דירה אלא יותר נכון
להגיד מחסן ספרים, אבל בכולנו הייתה התקווה שאחרי הכל נמצא
דירה של אדם נורמלי. הגענו לשם ופרצנו את הדלת, בלי לחשוב
לדפוק על הדלת. לצערנו, לתולעת הספרים הג'ינג'י, לא הייתה דירה
של אדם נורמלי, גם לא מחסן ספרים, ידידנו הקטן היה לא אחר מאשר
סוחר ברזים!