אי שם בארץ רחוקה מכל ארץ אחרת, מסתובבת אישה ספק נערה - ספק
ילדה
עם לב שבור.

כולם יודעים שהלב שלה שבור, אבל לאף אחד כבר אין כוח לדעת למה
או איך אפשר לתקן אותו.
אז פשוט אומרים לה שזה בסדר, שהזמן ירפא. אבל בארץ הרחוקה הזאת
הזמן עצר בערך ב-17 לאוקטובר, כי ביום ההוא הכל התחיל והכל
נגמר.

ב-17 לאוקטובר 1985, בארץ רחוקה אחרת שבה הזמן זז, נולד תינוק
קטן חמוד ושמנמן ששמו עידן. הוא גדל בחיבה ואהבה. אהב לחייך,
אבל אף פעם לא באמת היה מאושר כי הכל נראה לו יותר מורכב
מלאנשים אחרים.
פעם אחת בזמן קסום ומופלא, עוד כשהאישה-ספק-נערה-ספק-ילדה גרה
בארץ אחרת מזו שהגיע אותו תינוק.
התינוק במקום שבו זז הזמן, כבר הפך לבחור עם חיוך מלנכולי,
חברים פלאפון ורשיון, שהתאהב באישה-ספק-נערה-ספק-ילדה. וגם
האישה שאז ללא ספק הייתה עוד נערה התאהבה בבחור, אבל הבחור היה
חכם מהנערה והוא ידע שיש בחיים הרבה יותר מעבר לנערה ולאהבה.
הוא ניסה לומר זאת לנערה ששמעה אך לא רצתה להקשיב.
ושם במקום הזה בשנייה הזאת התחיל להיווצר חור קטנטן בתוך ליבה
של הנערה, לאט-לאט בלי שאף אחד שם לב, עיניה הבוהקות והירוקות
נעשו לאפורות ויבשות, צעדיה הקופצניים והמהירים הפכו כבדים,
שערותיה החומות יבשו ושפתיה הלבינו. שם, ידעה
הנערה-כבר-ספק-נערה, שרק בחור אחד תוכל לאהוב וכשהוא ילך לו
למקום שבו הזמן רץ, ליבה יישבר וככל שהזמן יזוז בארצו של הנער
כך יעמיק השבר וליבה באיטיות יתפורר עד אשר לא יישאר דבר
מהנערה.
וכעת, אותה האישה קמה מדי בוקר ושמה על פניה מסיכת זמן שבה הכל
בסדר, שבה הזמן זז, שבה היא מחייכת. אבל כל חיוך רק מפורר את
ליבה הריק כי הוא דורש מאמץ גדול מזה שהילדה יכולה לתת.
והבחור, ליבו שלם ואת כל השאר רק הוא יוכל לספר.