כפרות
[סיפור מאת   LELEBY]

זה היה ערב חג, ובכל זאת הרחוב לא המה יותר מהרגיל. כלב משוטט
ירד במורד הרחוב, בדק את האוויר בעיניים מעורפלות לתהות על
הריחות. הוא לא משך תשומת לב מיוחדת, זנבו הערום היה משוך כלפי
מטה ללא התגרות. פרוותו הייתה מלוכלכת וצבעה הלבן-מוכתם הפך
ורוד באזור השפתיים, באצבעות הרגליים ובסביבות קצהו האחורי,
במקום ממנו השתלשל הזנב. כיון שהיה נמוך לא התקשה לאתר סימני
ריח במדרכה, ובשעה שעשה זאת עיניו היו מרותקות לקרקע. היה בודק
ומריח, ועל מנת לטעום את האוויר משך את שפתיו לאחור לכמה שניות
כדי שיזרום במעבר הצר שבצידי לשונו הארוכה, ומיד אחר כך חזר
לשלשל את לשונו לאוורור כמנהגו, פרט לאתנחתאות קצרות של
התעוררות התיאבון ובליעת ריר שהתאסף בלוע.

המדרכה ריתקה אותו, לא עבר יום שלא בדק אותה לכל אורכה, אבל
אותו יום הוא חש ריח זר. לא הרחק ממנו, בחנות ריקה שבמורד
הרחוב, עמד תרנגול כפרות שבעליו קנה אותו יום קודם לקראת החג,
עם נוצות לבנות וכרבולת אדומה. חדר החנות היה אפלולי, ובצד אחד
הקירות היו מושלכות כמה קופסאות קרטון ישנות ומלוכלכות. מדי
פעם היה התרנגול מניע את ראשו בתנועה קצרה ומרטיט רעמת נוצות
גאוותנית שחיפתה על צוואר דקיק. עד אתמול הוא חי בלול צפוף,
וריקנות החנות נתנה בו פחד, אבל גם תקווה מסוימת כי בחנות
הריקה היה יכול לבחור היכן לשהות. הוא בחר את אחת הפינות, ופרט
לכמה צעדים מהוססים לפה ולשם לא העז להתרחק. שתי עיני הלטאה
בראשו המחודד היו פקוחות במלואן במבט שמשולבים בו פחד סקרנות
ועיוורון, מנסות לחדור את האפלולית והחושך לעבר הפתח הצר שנאה
כקו של אור בקיר ממול. דלת החנות הייתה פתוחה שם ברישול
והחדירה לחנות מעט מאור היום ורעש הרחוב. אחרי זמן, כשראה
שאינו חשוף לסכנה התרנגול נכנע להרגליו הישנים מהלול הבטוח,
ועצם עיניים לתנומה קצרצרה. חנות של שוק ריקה ותרנגול מנמנם
בתוכה.  

הכלב הגיע אל פתח החנות ונעצר לרחרח מעט את האויר. עיניו
השחורות עטו דוק של מחשבה בכמה רבדים: מחשבה על זרימת התנועה
ברחוב ושפע ההזדמנויות האפשריות בה. מחשבה נוספת התרכזה סביב
רגליו וכובד גופו, בהרגלי השוטטות הקבועים שלו ברחוב הזה
וברחובות הסמוכים לו. הוא הכיר את כל הפינות, ידע היכן אפשר
ללקק משהו, ואיזה ריחות שתן צפויות בבליטות גדר ופינות אחרות.
כך ידע לזהות אורחים זרים, והיום הייתה לו הפתעה מסוימת, ריח
לא מוכר חלחל באוויר. הוא הגיע אל החנות, חשב להציץ בה, אבל
המשיך ללכת. אחרי כמה צעדים מהוססים הוא עצר לטעום את האוויר,
שרבב שפתיים לאחור וליקק את אפו ושב וחזר לכיוון הפתח. כך צעד
הלוך ושוב כמה פעמים עד שנעצר ליד הדלת ממקד את חושיו חליפות
כלפי האוויר והקרקע במאמץ להבין את השתלשלות המאורעות שגוללו
מצב חריג זה.

כשהתרנגול ראה את תנועת הכלב מחוץ לחנות הוא התעורר מתנומתו
והזדקף. בכל פעם שהכלב עבר ליד הפתח הניע בתנועה קצרה את הראש,
אולי כדי להיטיב לראות, ובכך הייתה הכרבולת רועדת בצורה מעוררת
חשד. תמיד חי מוגן בתוך המון רועש ומקשקש. חבריו התרנגולים
מהלול אתם גדל חסרו לו. אותו רגע. לא היה מי שיסתיר אותו, מי
שיגיב בדריכות, יאותת בכרבולת רועדת ובנוצות צוואר רוטטות,
איתות תרנגולי כל כך ידוע על סכנה אפשרית. גם את עין הלטאה שלו
היה מזיז, אבל בצורה כמעט בלתי מורגשת. בעיקר היה מניע את
צווארו. את הכלב ראה רק בעין אחת, בזו הפעורה לעבר הדלת,
ובשניה ראה את החושך. כשסבב את צווארו לכיוון ההפוך יכול היה
לצאת מהחושך, ובעצם העביר את החושך לעין הראשונה, כדי לראות
בעין השנייה את שראה קודם לכן בראשונה.

התרנגול לא השמיע קולות, אבל גרונו כבר נדרך. וכשהכלב העז
וגישש אל הדלת התחיל התרנגול להשמיע קרקורי אזהרה קצרים. למה,
ולמי קרקר? - הרי היה בקרקור זה למשוך את הכלב עוד יותר למעגל
הטריפה, וזה כמובן לרעתו. ואולי החמיץ רגע גדול בחייו, כי לו
היו לידו חבריו התרנגולים מהלול היה הופך מסתם תרנגול כפרות
לגבר שבגברים, תרנגול גיבור שהציל אותם ממות בטוח בהקריבו את
גופו שלו לטורף המסוכן. הכלב הפנה את ראשו לכיוון הרחוב לרגע
קצר כאילו לצורך קבלת אישור להחלטותיו, או אולי כדי להשיל
מעליו את כלביותו שמלפני רגע. הוא נכנס בפתח לסקור את פנים
החנות והוריד ראש לרחרח את הקרקע, ומיד הרים ראש ובצעד מהוסס
נכנס אל החנות. תרנגול הכפרות הגביר את קרקוריו וצעד בחשש
ובהרמת רגלים הפגנתית מפינתו הבטוחה, שכבר לא הייתה כל כך
בטוחה, לחפש בטחון במקום אחר. אותו רגע איבד הכלב את תומתו
ובמקומה באה תחושת העבריינות. הוא הפשיל את שפתיו לאחור,
וכשריר החל מכסה את פיו הוא ליקק אותו בלשונו. כבר לא חשב על
הרחוב, על ריחות שתן הכלבים. לפניו עמד תרנגול כפרות והוא
התקרב אליו בכוונה ברורה וללא העמדת פנים.  

מעולם לא טרף דבר חי, תמיד ליקט את מזונו כשיירים. ועתה הנה
לפניו מזון נוח כל כך, כזה שעומד על שתיים כמו בני האדם, עם
עיני לטאה ופרווה של נוצות. והכלב, מי הוא אם לא בן לאבי
אבותיו, שבדמו זורם דם של זאב ערבות גדול ואימתני. והנה עתה
זימן לו הגורל הזדמנות להיות הוא עצמו, לא סתם כלב עלוב
ומושפל, אלא כלב שבכלבים, כלומר זאב של ממש, טורף אמיתי ללא
חת. וזה היה קל, החנות חשוכה ומי כבר רואה מה מתחולל בה.

אבל רעש המרדף, מכות הכנפיים הרעשניות, שריטות הרגליים ברצפה,
גלגול קופסאות הקרטון הריקות וצריחות התרנגול המבועת משך תשומת
לב מחוץ לחנות. אף שהיה אותו רגע זאב ערבות, לא חשב אילו
תוצאות עלולות להיות כאשר יגלו שלא כלב פשוט מתרוצץ בחנות, אלא
זאב. התרנגול ניסה להתרומם, אבל כנפיו לא החזיקו אותו באוויר
זמן רב. הרי גודל לשחיטה ולא לריחוף בצמרות עצים. בכל זאת ניסה
להציל את עצמו, לעוף לתוך מקום בטוח. לו רק היו לידו המוני
חבריו מהלול, כי היה ניצל. במהומה שהייתה נוצרת היה הכלב
מתבלבל וטורף תרנגול אחר במקומו.

רעש נשמע בחוץ. קולות קוראים, אנשים באו לפתח לראות את המתרחש,
אבל מה שיכלו להבחין בחשכה היו שני כתמים לבנים קופצים
ומרחפים, רודפים ונמלטים ושוב נעלמים בעלטת החנות. משום שלא
רצו לסכן עצמם כנגד מה שנראה אותו רגע באופן מחשיד כזאב טורף,
או בגלל שחששו להתערב בענייני אחרים, הם החלו לקרא בקול לבעל
החנות, שיבוא מהר, שטבח נורא מתרחש בביתו. לא ארך הזמן ואיש
כרסתן וגבוה בבגדים לבנים ונקיים אותם לבש לכבוד החג והצום
נראה רץ במורד הרחוב ובידו סכין ארוכה. אמת, סכין ארוכה, ומי
שלא הבחין שזו סכין חשב שהוא מחזיק בידו שוט. כשנכנס האיש
לחנות נעצר בפתח ועמד לקלוט את המתרחש, וכשראה את המרדף זעם
זעם נורא, הניף באוויר את הסכין הגדולה כאילו הייתה שן ענקית
של טורף פרהיסטורי, נמר החרב או משהו כזה, וכאשר קלט מי הרודף
ומי הנרדף, שתרנגול הכפרות שלו נס על חייו מפני איזה כלב
שבכלבים נבזה ועלוב שחושב שמצא לו ארוחת חינם, החל מצטרף למרדף
כשסכינו אחרי הכלב.

אסופת הסקרנים התהדקה סביב הפתח ועל פניהם חיוך משועשע לקלוט
במלואו את האירוע המרתק והמסעיר, וכשנשמעה יללה מקפיאה, יללת
זאב ערבות אבוד, לא התאפקו יותר ונכנסו פנימה. המראה היה נורא,
והם פלטו בלחש "השם ירחם", כאילו זה הרגע נפלטו אל דפי ההגדה
מתוך שירת חד-גדיא. האיש עוטה בגדי החג הלבנים עמד במרכז החנות
המלוכלכת, כלו מוכתם בדם ובידו הסכין הנוטפת, כאילו היה כהן
גדול המטהר את העם בדמה של פרה אדומה. לידו על הרצפה היה מפרפר
הכלב האומלל, בטנו פעורה מחתך גדול של סכין חדה, מנסה לשלוט
ברגליו המשותקות, חוזר ופוער את פיו בתחינה אילמת אל האוויר
שיכנס אל ראותיו ויתן לו עוד רגע של חיים. רק רגע קודם היה הכל
כתקנו, החיים זרמו במסלולם, הוא היה כלב, אמנם מכוער ועלוב,
והאנשים אנשים, ואיך לא ידע שכך יסיים את חייו, במין מעמד דתי
שכזה, ככלב כפרות.