"אני רוצה, אני רוצה לצאת מכאן ולנדוד. רק אני והנשק שלי, אולי
עם איזה סוס גדול וחזק. וככה אני אנדוד רחוק רחוק. וכל פעם
שאני אמצא מפלצת אני אהרוג אותה ואני אציל הרבה נשים והן ירצו
להתחתן איתי אבל אני אגיד להן שאני עדיין לא פנוי להתחתן כי
אני צריך לנקות את העולם מהרוע! וכנופיות של שודדים ינסו להרוג
אותי. אבל אני אנצח את כולם! לבד לגמרי! והם יתחננו שאני ארחם
עליהם ואז, ואז אני ארחם עליהם והם יצטרפו אליי ויהיה לנו צבא
גדול של כל האנשים שריחמתי עליהם.
ועוד הרבה אבירים שיצטרפו אליי כי הם רוצים להיות קרובים אליי,
לאביר הכי חזק. ואז אני אבנה טירה והסגן שלי ישלוט עליה ועל כל
הצבא שלי ובזמן שהצבא שלי נח בטירה אני אלך להרוג דרקונים!
וגם, וגם מכשפים רעים, כן גם מכשפים רעים! וכשיבוא צבא של שדים
להשמיד את העולם אני אקח את הצבא שלי ואני ארכב על הסוס החזק
שלי בראש הצבא ואני אהרוג את המלך של השדים והצבא שלי יהרוג את
הצבא שלו ואז כולם יגידו לי תודה ואני אהיה עשיר כי כולם יביאו
לי כסף, ואז אני אתחתן עם אישה מאוד יפה, הבנת? יופי כי אז
אחרי שאני אגמור את כל זה אני אמצא את העלפים ואחייב אותם לרפא
אותך ולהחזיר לך את השכל שלך ואז תהיה בריא ואני אתן לך חלק
מהממלכה שלי, בסדר?"
הוא עצר את השטף הדיבור והסתכל על אחיו הצעיר, אחיו הצעיר
הסתכל למעלה ומילמל לעצמו משהו. "היי, היי" הוא אמר לאחיו
"שמעת משהו ממה שאמרתי?" הוא התקרב אליו וניסע לשמוע מה הוא
ממלמל. הוא שמע אותו אומר "גבוה גבוה גובה ועוד גבוה ויותר
גבוה עד שאני אגיע למעלה ואז אני אעלה עוד גבוה וגבוה" הוא
התרחק ממנו בתיעוב.
"אתה, אתה בכלל לא הקשבת לי! רק דיברת עם עצמך ולא. אוף אתה,
אתה אההההההההההה" הוא צעק בזעם והתקרב אליו "אתה! אתה טיפש
מטומטם ואין לך שכל!" הוא צעק בפניו של אחיו והתרחק רוטן
לעצמו.
לא נראה שהדבר הפריע לנער שהמשיך לשבת ולמלמל "ולמעלה ולמעלה
ועוד יותר גבוה ועוד יותר גבוה..."
אחיו הגדול - וויל, היה כבר בדרך חזרה הביתה, הוא הלך במהירות
ממלמל לעצמו בזעם ורוטן על כך שהאלים לא נתנו לו אח טוב, אך אז
הוא נעצר וחשב לעצמו שהאלים אולי כן נתנו לו אח טוב אבל אף פעם
לא יצא לו להכיר את האח הזה והוא הכיר רק את הילד של האלפים.
הילד שהאלפים שמו במקום האח שלו ואיתו אי אפשר היה לעשות כלום:
הוא לא למד אף פעם להילחם, לא אהב לשחות ולא היה משתף פעולה
בשום משחק. זה כבר לא משנה לי הרבה, הוא אמר לעצמו, אחרי הכל
אני כבר בן שתיים עשרה, אני לא משחק יותר במשחקים של ילדים
קטנים אבל היה נחמד אם היה לי אח שיכולתי לשחק איתו מדי פעם.
טוב, עוד מעט גם ככה אני אעזוב ואהפוך לאביר גדול בשירות המלך
או להרפתקן נודע והאח שלי ישאר פה, לתמיד.
הוא כבר התחיל לחזור לכיוון המקום שבו הוא השאיר את אחיו הקטן,
הוא כבר לא כעס עליו וגם ככה הוא היה צריך לחזור, הוא לא היה
משאיר את האח שלו לבד, גם אם הוא לא באמת אח שלו- הוא לא יצליח
לחזור הביתה לבד.

"איפה הם?" היא שאלה בפעם העשרים בשעה האחרונה "הם כבר היו
אמורים לחזור"
"תירגעי" הוא אמר לה בפעם העשרים "הם ילדים, תני להם את החופש
שלהם ותתחילי לדאוג רק אחרי כמה שעות"
"אוליבר לא ילד רגיל" היא אמרה.
"גם וויל לא ובגלל זה אני לא דואג"  
בדיוק כשסיים את דבריו נכנסו שני הילדים אל החדר.
"הנה הילדים שלי!" היא אמרה ורצה לחבק את שניהם, כשהיא חיבקה
את וויל הוא חיבק אותה בחזרה, בחום אבל כשהיא חיבקה את אוליבר
הוא עמד פסיבי ולא זז עד שהיא עזבה אותו, היא עדיין לא התרגלה
לזה לחלוטין אבל היא כבר לא נפגעה מכך כמו פעם, היא הייתה
בטוחה שהיא בחיים לא תתרגל לזה אבל היא תוכל להשלים עם זה.
"אמא הלכנו הכי רחוק מהטירה שהלכנו אי פעם" אמר וויל "אפילו
יותר רחוק מהמקום שהלכנו אליו שבוע שעבר, אתה רואה אבא? אני
יכול ללכת הרבה אני אוכל להיות אביר נודד!"
"אני בטוח בכך" הוא אמר "אף פעם לא היה לי ספק בכך"

"אני חושב שאני אשלח אותו כחניך לברון מגרין לייק" הוא אמר לה
מאוחר יותר בלילה.
"לא, אני לא אתן לך לעשות את זה, הוא הבן שלי ואני רוצה אותו
לידי" הוא ציפה לטענה הזאת ולכן זרק את הטיעונים שלו שהכין
מראש.
"הילד רוצה להיות אביר, את מגדלת אותו כמו ילד קטן, הוא כבר בן
שתיים עשרה ומתנהג כמו ילד קטן, הוא לומד אמנם סיף ושיעורים
אחרים שיכולים להכשיר אותו לירושה, אבל הוא צריך לעשות את זה
לא לידנו, להסתדר לבד בלי הורים, אחרת זה יפגע בתפקוד שלו
בעתיד, הוא כבר עבר את גיל החניכות שלו בכמה שנים, הוא חייב
לצאת בקרוב. אני חושב על טובתו בלבד"
"אתה חושב שאני לא?"
"אני יודע שאת לא, את חושבת על עצמך, את רוצה להשאיר אותו
לידך, את הילד הקטן והחמוד שלך שמחבק אותך, לא משנה אם זה יפגע
בו בעתיד"
היא נרתעה ממנו כאילו הוא סטר לה.
"אני מצטער" הוא אמר, הוא התחרט על מה שאמר, למרות שזה היה
נכון, לפחות חלקית "אני יודע שזה קשה לך, אבל את חייבת לחשוב
על זה לפחות"
"כן, אני יודעת שאתה צודק, זה פשוט קשה לי"
"אז תתני לו ללכת?"
"כמובן"
"זה בסדר עדיין יהיה לך אותי" הוא אמר, אז שתק שנייה ואמר "ואת
אוליבר"
"כן" היא אמרה חרש "אוליבר".
הוא הניח ידו על כתפיה, אך היא הפנתה את גבה אליו, מנסה לישון.
הוא לא התעקש, עזב אותה והלך לישון גם הוא.
בלילה הוא שמע אותה בוכה אך לא פנה אליה, הוא ידע שזה לא
יעזור.
הוא לא בזבז זמן, למחרת נשלח וויל אל גרין לייק. הוא לא בכה
בכלל, חוץ מבלילה, גם ההורים שלו לא בכו, מולו לפחות, רק אחר
כך, בלילה - אדוארד הזיל כמה דמעות בשקט וג'ן בכתה בכי
תמרורים. רק אוליבר ישב והסתכל על הקיר, בלי לזוז.

זה התחלה של משהו שהמשכתי עוד קצת אבל נתקעתי, יש לי רעיון
להמשך אבל נתקעתי בשלב המעשי. השם הוא שם זמני בלבד.