אם יהיה לי בן, יקראו לו עינם. סתם ככה, כי זה שם יפה. שם שלא
מוצאים בכל פינה כמו עומר ואסף. כשיהיו לי ילדים (כלומר עינם,
הלל, תמרה, ואיתן - במלעיל), אני אאריך את השיער. לא אקצר אותו
יותר, כמו שאני נוטה לעשות עכשיו. ותהיה לי צמה ארוכה עם חוטי
כסף, כמו בשירים של לאה גולדברג. והעינים שלי יהיו מלאות אהבה
ושלווה ובבית שלנו תהיה תחושה של בית.
אמנם לא יהיה לנו הרבה כסף, אבל יהיה לנו הרבה חום - וזה יספיק
למרות שאמא אומרת שאף אחד לא יכול באמת להתקיים על אהבה.
יהיו לנו המון תבלינים במטבח ולהכל יהיה טעם של מרק בחורף קר -
כי הכל יתקיים מתוך הרצון שלנו, הרצון הכן והמוחלט, שהוא
יתקיים.
ויהיו לנו פסנתר וגיטרה ואולי כמה חלילים, וכל לילה לפני השינה
נשיר ביחד שירי ערש ונספר סיפורים על שודדי ים ונוודים במדבר-
שכל לילה נמציא מחדש.
ותהיה לנו ספריה מלאה בספרים בכל הסוגים ועם כל הריחות, והמון
תקליטים - לכל מצברוח.
ובחנוכה נדליק ביחד נרות ונשיר "מעוז צור" ויהיה המון אור.
ואולי נגור באירופה - ויהיה לנו שלג, אבל אולי נגור בתל אביב,
ליד השוק, איפה שאפשר למצוא הכל.
בשבתות נרכב לים, אפילו בחורף, רק כדי לנסות ולתפוס עד כמה
קטנים אנחנו, ואיזה כיף שכך.
ונסתכל איך אלוהים נושף מלוא ריאותיו ומעיף את הגלים כה וכה
ונתחבק, אתה אני, והקור יהיה נכון, ושלנו, ולכבודנו.
וכשנבכה - נבכה ביחד, וכשנכאב - נכאב ביחד. "אחלקה צערי איתם
ויקטן".
והתלתלים שלך יהיו העולם שלי, והקול שלי יהיה שלך.