מוחה דמעה נוספת, עוד מעט כבר לא יהיה בה צורך. מתכופפת לעבר
המגירה, המגירה הקטנה והסודית שלי, עם החפצים הכל כך אישיים
שלי. אוספת אל עצמי את המחברת עם המנעול, ולוקחת גם עט ואת
התמונה שלנו. נתקפת כאב עז בבטן כשמתבוננת בה, הזיכרון כל כך
מכאיב. כמה יפים היינו ביחד. "עוד מעט... רק עוד קצת." לוחשת
לעצמי.
לוקחת את הכדורים שנמצאים מתחת לכל ערימות החפצים
הקטנים-סלוטייפ, מספריים, מהדק סיכות, דיסקים ורצועת בד שסתם
שוכבת שם כאילו מכסה את הכל. מסתירה. סוגרת את המגירה ומזילה
עוד דמעה. ספק אם מעצב הפעם, או מהקלה.

אורזת הכל בתיק קטן, זורקת מבט אחרון על החדר ויוצאת מהבית.
הלילה היה קריר. ממש כמו הלב שלי. רוח נעימה נשבה, לא חזקה
מידי, סתם רוח שכאילו מנסה לומר לי שמזג האוויר הזה הוא רק
בשבילי. אמא תמיד אמרה שביום שנולדתי היה קריר, אולי זו סגירת
מעגל. היום איוולד מחדש.
פתאום שמה לב כמה יפים הם העצים כאן, איך לא הבחנתי בהם קודם.
התפוחים כל כך אדומים כאילו מחכים שמישהו יקטוף אותם כבר.
כשמתחת, הנדנדה נעה לה מצד אל צד, נראה שמישהו יושב עליה.
והיא, חורקת כהרגלה. תמיד ביקשתי מאבא שיתקן את החריקה הזאת כי
היא מפריעה לי להירדם. עכשיו מרגישה בבטן מן עקצוץ, כמה אתגעגע
לחריקה הזו. נזכרת איך ישבנו עליה באותו היום, הנשיקה הראשונה
שלנו. הוא היה כל כך יפה, היה לו מן ברק בעיניים, אמר שהוא
אוהב אותי ואני הרגשתי איך הבטן מתהפכת לי מרוב התרגשות,
והרגשתי אפילו קצת סחרחורת כשהוא התקרב אלי לאט לאט והשפתיים
שלו נגעו ברכות בשלי. אוח, איזה טעם היה להן. איך נסחפנו,
ופתאום הרגשתי בעולם אחר. צפה לי בדמיון ולא מרגישה איפה אני
בכלל. רק  מרגישה אותו. בכל גופי. מהשפתיים ועד הנשמה.

מוחה עוד דמעה בכעס, ופותחת את השער הקצת כבד של הבית שלי,
מתחילה ללכת ושמה לב לכל פרט ברחוב, כאילו זו הפעם הראשונה
שאני עוברת בו. פתאום הכל נראה מיוחד כל כך, כאילו פיזרו אבקת
קסם באוויר. מגיעה לתחנה ומחכה לאוטובוס, קו 42. נמצאת לבד
בתחנה, אבל מרגישה שאלפי עיניים נעוצות בי. עוברת בי צמרמורת
שמזכירה לי את כל הרגעים שלנו יחד, וחושבת על ההורים, ועל שירה
אחותי הקטנה. איך הם יקבלו את זה, בטח יהיה להם נורא רע.
אבל הם יבינו אותי, בטוח שהם יבינו. ויום אחד הדרכים שלנו
ייפגשו. אנחנו נהיה יחד לבסוף. כולנו יחד. בעולם שהכל טוב בו,
ואין בו יותר מוות, ולעולם לא ניפרד שוב.
עולה על האוטובוס, ומתיישבת על המושב הראשון מצד ימין, מבקשת
מהנהג שיודיע לי כשהוא יגיע לגן ועוצמת עיניים, רוצה לחלום
קצת, לחלום חלום אחרון לפני שהכל נגמר. תמיד אהבתי לחלום.
לחלום בלילה, או לחלום בהקיץ. פעם האמנתי בחלומות, חשבתי שהם
הכוח שמחזיק אותנו, נותן לנו תקווה להמשיך הלאה. אבל עכשיו כבר
איבדתי כל תקווה, עכשיו החלום הכי יפה לא יוכל להציל אותי.
"ילדונת, הגענו", צעק לי הנהג שהעיר אותי בפתאומיות, ולצערי
אפילו לא זכרתי מה חלמתי. אולי המחשבות שלי כבר מתו לפני.

יורדת מהאוטובוס, הולכת לכיוון הספסל, ובינתיים נושמת את הריח
של הדשא, תמיד אהבתי את הריח של המקום. הוא הזכיר לי אותו.
הזכיר לי איך היינו שוכבים על הדשא, מחובקים ואיך מידי פעם הוא
היה צובט אותי בצד ואז היינו מתגלגלים על הדשא, צוחקים ובסוף
נעצרים לנשיקה סוחפת, לפעמים אפילו נרדמים שם... מכורבלים אחד
בתוך השני ולא אכפת לנו מהאנשים שעוברים ומסתכלים. היינו בתוך
עולם משל עצמנו, עולם רק שלנו שעכשיו אני לבד בתוכו, לבד לגמרי
בתוך עולם שלם.
לבסוף רואה אותו, את הספסל שלנו. מרגישה סחרחורת חזקה ומעט
בחילה, מתיישבת עליו כדי לא ליפול. מרגישה עקצוץ מתחת לכף היד,
מרימה אותה ורואה את החריטה שעל הספסל, הרגע שהבטחנו אחד לשני
שנהיה יחד לעולמים. "תום ורוני לתמיד" צועקת כדי שייחרט המשפט
גם בראשי. אפילו נזכרתי איך שבאותו היום איש זקן העיר לנו על
וונדליזם, וגם איים שיקרא למשטרה, אנחנו רק הנהנו בראשנו ולא
התייחסנו לדבריו. כל כך אהבתי אותו, ועכשיו אני מרגישה רק חור.
חור עצום בתוך הלב שלעולם לא יוכל להיסגר.
הוצאתי את המחברת ואת התמונה שלנו. דפדפתי במחברת, כל כך הרבה
מכתבים שכתבתי לו, ועכשיו הגיע הזמן למכתב האחרון:

"תום,
הבטחתי לך שאני אבוא. ועכשיו הגיע הרגע. מאז שהלכת הנשמה שלי
כבר הלכה איתך. הייתי מתה חיה, הרגשתי כמו אוויר שנע עם רוח
השגרה. בפנים הייתי ריקה לגמרי. אף פעם לא הייתי ריקה כל כך.
הפעמים היחידות שניסיתי להרגיש קצת חיה היו כשפצעתי את עצמי.
הכאבתי ודיממתי כדי להרגיש, להרגיש משהו. לדעת שאני עוד חיה.
עכשיו גם זה לא כואב לי. אני כבר מתה, מתה לגמרי. מתה כמעט
כמוך. אין לי יותר משמעות. ולעולם הזה, אין לו עוד צורך בי.
הבטחנו שתמיד נהיה ביחד, אתה היית אני ואני הייתי אתה, השלמנו
זה את זה, ועכשיו, עכשיו אני לא אדם שלם. אל תחשוב ששכחתי. אני
לא אאכזב אותך. אני לא אפר את ההבטחה שלנו. אנחנו נהיה יחד,
נהיה יחד לתמיד.
אני אוהבת אותך תום, אוהבת כל כך.
וחכה עוד טיפה, רק עוד קצת.
ממני, רוני".

סגרתי את המחברת והוצאתי את הכדורים, שאפתי נשימה עמוקה,
הרגשתי את הריח שלו בכל מקום. הסתכלתי קצת לצדדים, לראות אם
הוא פה במקרה. ידעתי שזה בלתי אפשרי, שהוא לא יגיע. אבל הייתה
בי איזו שהיא תקווה, שאולי הוא יבוא פתאום, ויגיד לי שהכל היה
חלום, רק חלום רע ושאני לא צריכה לעשות את זה. ושנהיה יחד בכל
מקרה.
אבל הוא לא הגיע. הזלתי דמעה קטנה. דמעה אחרונה.
בלעתי את הכדורים, אחד אחד, ואפילו לא שתיתי עליהם מים. אחרי
כמה דקות כבר התחלתי להרגיש קצת סחרחורת, לקחתי את התמונה
שלנו, נשכבתי על הספסל והנחתי אותה על החזה שלי. לחשתי לעצמי
את השיר שלנו, כמו שיר ערש. עצמתי עיניים וניסיתי לחלום, חלום
אחד אחרון.