אז הגענו לגן והיה קצת דם על המעיל. והשן הקדמית לא נראתה כל
כך טוב. היא הייתה חצי שבורה. אבל זו במילא שן חלב. וגם על החך
היה דם. אבל בגדול זה רק פצע. ילדים נפצעים כל יום. נופלים
מכיסא, מישהו דוחף אותם או שהשרוכים לא קשורים. אבל הוא התעקש
לעשות מיזה כזה סיפור. הוא אמר שהוא לא יכול לסבול את זה שכואב
לה. שאל אותי לפחות 3 פעמים אם אני רואה כמה שהוא עצבני. ואני,
לא היה לי מה להגיב. באמת שלא ריחמתי עליה. עד מחר, מקסימום
מחרתיים, זה יעבור. זה רק פצע.
היא לא הפסיקה ליילל ולבכות, והוא לא הפסיק לרחם עליה. לא
ניסיתי אפילו להסביר לו שבסה"כ הבכי נובע מיזה שאין אצל ילדים
מנגנון הדחקה. הם מוציאים הכל החוצה. ובגלל זה הם מתגברים על
דברים יותר טוב ממבוגר. כשהוא לא הפסיק לחטט בארון בניסיון
למצוא משכך כאבים, אמרתי לו שזה בסך הכל פצע, ומה שלא הורג
מחשל. אז הוא אמר שהוא מוכן להגיד את זה לגביו, לגביי אשתו וכל
שאר העולם, אבל המשפט הנדוש הזה לא מתקבל כשמדובר בבת שלו.
אפשר לטעות ולחשוב שהוא רגיש.
נקודת השבירה הייתה כשהוא התחיל לדבר על זה שנהרסה לה חלק
מהילדות כי עכשיו כשהיא תחייך בתמונות תהייה לה שן שבורה. אז
אמרתי לו שלפחות הוא יהייה שם להחזיק את המצלמה ולא ישכב בקבר
כמו שאבא שלי שכב בדיוק בגיל שהיא שברה את השן.