גוליבר עבד אצלי. הוא היה מגיע בגיחות קצרות של רבע שעה. אני
הייתי נותן לו את החומר. מסתכל שהוא לא שופך כלום מהשקית ואז
הוא היה יוצא.
יוצא לעולם שטוף שמש, אל רחוב אלנבי. לפעמים היה יורד גשם והוא
היה נרטב כולו.
היה לו בן-דוד באשדוד שפירק מכוניות בשביל המאפיה הגרוזינית.
הוא סידר לו את העבודה אצלי. אני הייתי משלם לגוליבר דרך אותו
בן-דוד כדי שיהיה בינינו דיסטנס שהיה הכרחי לעבודה שלנו. ככה
כולם היו מרוצים.
באחת הגיחות שלו החוצה, כך סיפר לי שנים מאוחר יותר, נתקל
גוליבר בננס - איש קטן מאוד, עם פנים צהובות, זועמות, כעוסות,
שהתחיל לקלל אותו בערבית. גוליבר לא ידע מילה בערבית ומעולם לא
ראה ננס לפני כן. כל שאר האנשים ברחוב המשיכו ללכת בהתעלמות.
גוליבר לא הבין איך אי אפשר שלא לשים לב אל טיפוס צעקני כל-כך
כמו הננס הצהוב.
מה היה לו לננס להגיד? הוא הזמין את גוליבר לבוא איתו אל ארץ
הננסים שמעבר לים. מעבר לרחובות המוכרים האלו שהוא רגיל להתהלך
בהם.
גוליבר רצה להחליט החלטה ספונטנית ולבוא איתו באותו רגע שביטא
הננס רעיון זה, אך הוא ידע שהוא יזדקק לרשותי, ואני לא הייתי
מוכן לתת לו אותה - העסקים היו מהירים ואסור היה למצמץ. פרט
לכך, אם הייתי מוותר לו בדבר קטן האחרים היו רואים זאת בעין
רעה, והיו ביניהם כאלו שלא רוצים להכעיס.
גוליבר התחנן לפני. הוא אפילו כרע על ברכיו (כאילו הוא הולך
להציע לי נישואין). ראיתי דמעות קטנות נקוות בעיני התכלת
המבקשות שלו. אבל סירבתי שוב ושוב עד שהוא התייאש. זו לפחות
הייתה ההצגה שלו. מסתבר שהוא היה טיפוס ערום וערמומי.
כשלא הגיח אלי ביום ראשון בבוקר התקשרתי אל בן-הדוד האשדודי.
"לא, אין לי מושג איפה הוא יכול להיות. יש כאן רוחות-פרצים
שמשגעות לי את השכל כבר כל הבוקר. אם אתה שואל אותי, אתה צריך
ללכת לחפש אותו. אולי נעשתה טובה לאנושות והוא נעלם. אף אחד לא
צריך אנשים גדולים כמוהו."
הודיתי לו בלשון רפה ושמטתי את השפופרת על כנה. ידעתי שבלי
גוליבר העסק עומד בסכנה שלא יכולתי להרשות לעצמי. פתאום ראיתי
את הספונטניות היפה שגלומה ברעיון של עזיבת המשרד וכל העסקים
מאחור (כמו משוגע) ויציאה אל המרחב הגשום הזה כדי לחפש את אביר
האדם האחרון אולי שנשאר על פני הכוכב הזה.
שמי גוליבר.
אני נמצא כעת על ספינה ענקית וחומה ששטה על מים כחולים של הים
התיכון. אני יודע שאני יכול להרחיק רק עד קפריסין. שיש גבולות
קבועים וזה חלק מהיופי. אבל אולי לא. אתם מבינים, עד שלשום
בבוקר לא האמנתי בקיומם של ננסים (אני יודע שקשה לאדם המודרני,
הקבור עד מעל לראשו ברציונליות להאמין בדבר כזה), אולם אז
ראיתי אחד.
אבל זוהי אפילו לא ההתחלה. אותו ננס, כפי שהמעסיק שלי כבר סיפר
לכם הזמין אותי לבוא עמו אל ארצו.
לא היה לי נעים לעזוב ככה, במפתיע, אבל הרצון הזה קיבל צורות
כל-כך משונות ונפלאות בדמיוני, שהייתי חייב לשחרר קצת רגש נושן
וסנטימנטלי, ולפני שהרגשתי בדבר כבר ארזתי את חפצי, כשדמעות
גדולות זולגות מעיני.
הננס האיץ בי שוב ושוב: "תבוא אלינו, זהו מקומך. איש גדול כמוך
בין ננסים צהובים. אתה כבר תסתדר."
עדיין אני שומע את קולו בראשי או רואה אותו על סיפון הספינה,
כשהוא מבצבץ ושולח לעברי מבטים מאיימים.
הספינה הזו היא הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי. באמת, יש כאן את כל
סוגי האנשים. ראשית כל, הקברניט. איזה יורד-ים מוזר. קוראים לו
יעקב שטיבל. הוא חי פעם באילת והיתה לו מסעדת-דגים על הסירה
שלו. היה לו בן חתיך שהשכיב הרבה תיירות בזמנו. כדי לקצר סיפור
ארוך - האב והבן רבו על אותה אישה, אלמנה מצריה יפה (אולי
הייתה ישראלית ולא מצריה), והסיפור הסתיים כשהבן עזב לצבא, כדי
להלחם, ונהרג במלחמת יום-כיפור. האלמנה עזבה את הקברניט עם
הכסף שהחביא בצנצנת הזכוכית שלו, מותירה אותו שכול ומנושל
מנכסיו. לא איש כיעקב שטיבל יאמר נואש - לאחר שהתאושש מאבדותיו
עשה מעשה ועבר לצד הפרוע - כעת, מתוקף נסיבות שלא יכל להסבירן,
היה הקברניט של ספינת-נפלאות זו וניסיון העבר שימש אותו יפה
בניווטיו הנוכחיים.
פרט לקברניט היו על הסירה כמה בתולות-ים. צר לי לבטא זאת, אך
המלה 'בתולות' אינה משקפת אותן נכונה. אני מאמין שהמילה הנכונה
היא 'שרלילות'.
אני לא יכול לתאר לכם את התדהמה שאחזה בי כשראיתי אותן בבאר.
שיפשפתי את עיני כלא מאמין. הן הצטופפו בחבורה, בערך חמש,
לכולן שיער כהה. הן היו לבושות חליפות משרדיות ודיברו זו עם זו
בקול רם מדי וצחקו לעתים קרובות מהבדיחות של עצמן. הן כל הזמן
התבדחו. שום דבר לא היה רציני ביניהן. מאוחר יותר, כשהקרח נשבר
וסיפרתי לאחת מהן את סיפורו של הקברניט, היא הפטירה בבוז,
כשהיא מישירה אלי מבט ציני: "באמת הקשבת לו?".
"כן, אני חושב שזה סיפור-חיים מרגש, כן."
"אתה לא חושב שהוא פשוט טיפש?"
"אני מסכים איתך שאני אולי הייתי עושה חלק מהדברים אחרת".
"כן, אבל אנחנו לא מדברים עליך. אתה לא חושב שהוא ממש מטומטם,
איך שהוא נתן לאלמנה הזאת לגנוב לו את כל הכסף?"
"כן, אבל הקטע עם הבן... אותי זה ממש ריגש."
"מה אני אגיד לך? יש לך כנראה צד נשי חזק מדי".
מאוד התעניינתי איך הן מסתדרות בחיים מעל היבשה. דיברתי עם
השקטה מביניהן, כי קיוותי למצוא בה... ובכן, מעט ידידות.
"זה לא קל. אבל זה גם לא קשה כמו שזה נשמע. אנחנו צוללות בלילה
ולא עושות מזה עניין. אנחנו חייבות לצלול כל כמה זמן. בוא, אתה
רוצה שאני אראה לך איפה אנחנו צוללות?"
היא לקחה אותי לצד הספינה, בנקודה אפלולית ממנה נראו גלים
קטנים שנגחו ללא הפסק בדופן הספינה. האוויר היה ספוג לחות קרה.
בתולת-הים חייכה אלי. חייכתי חזרה, אבל רציתי כבר ללכת כי
הרגשתי שמקומי לא איתן וגם נהיה לי מאוד קר.
הרגשתי שהיא מנסה ללכוד את מבטי.
"אתה יודע שאתה חמוד?"
"לא... זה לא אני." אמרתי.
"איזה מצחיק אתה. בוא, אני אקח אותך איתי."
"לאן?"
"לאן - השאלה הפילוסופית הגדולה. מה זה משנה לאן? אתה שואל
יותר מדי שאלות".
היא לקחה אותי לחדרה. הכלים בחדר הזדעזעו ורקדו במקומם כי
מזג-האוויר נעשה סוער יותר בחוץ - לא הרגשנו כלום בחדר המוסק,
מלבד הטלטלה.
"תראה איך הכל קופץ."
"את חושבת שמתחילה סערה?"
"המממ... לא יודעת. בוא נציץ מהחלון."
קרבנו אל החלון והבטנו החוצה. מראה מוזר ביותר - השמיים היו
מלאי כוכבים, רבים מספור.
"תסתכל שוב".
עצמתי את עיני ופקחתי אותן - זוהר הרקיע האיר מעלינו בבוהק של
לובן צפוני וקפוא. חתיכות קרח עבות כיסו את החלון.
"אנחנו עומדים להתנגש בקרחון!" צעקתי ותפסתי את בת-הים בסוודר
שלה. איבדנו את שווי-משקלנו ונפלנו למיטה.
"אופס" היא אמרה.
מיהרתי להתרומם ממנה ולישר את בגדי.
"לא," תפסה את עניבתי והנמיכה אותי אל פניה עד שיכולתי לחוש את
נשימתה הקרה על לחיי. "אתה לא זז מכאן."
"טוב, לפחות תכבי את האור".
"על מה אתה מדבר? אין כאן אור." ואכן, כשהבטתי מסביבי ראיתי
שאנחנו בחושך מוחלט. ימיני החליקה על בטנה ויכולתי לחוש את
הקשקשים שלה, את הקו המדויק בו נגמר העור הענוג והרך כקטיפה
ומתחיל הבלתי-אפשרי.
התאמצתי בכל כוחי להריח בחדר ריח של דגים כדי שיהיה לי תירוץ
להסתלק, אך בחדר לא היה כל ריח (דבר מוזר כשלעצמו).
"בוא, אל תפחד." קירבה אותי אליה עד שחשתי את שיערה הלח מתחכך
במצחי, ואז את מצחה הקורן חום רך.
"די. אני אוהב אותך." אמרתי לה בנשימה נואשת שפרחה מגופי כמו
הבל של יום חורף.
"כן," היא אמרה, צוחקת, "אבל אתה אפילו לא יודע איך קוראים
לי."
"מה זה חשוב," חיבקתי את גופה והרגשתי את שדיה העגולים נגד
חזי,
"מאז ומתמיד היית הכמיהה של יורדי הים, היית החלום הבלתי מושג
של כולם."
"כן," היא המשיכה בשלה, מחייכת, "אבל אתה עדיין לא יודע איך
קוראים לי."
"איך קוראים לך?" שאלתי בדחיפות, טובע בעיניה הסגולות.
"אריאל".
"כן."
"טוב, אתה יודע מה לעשות, נכון?"
"האמת היא שלא. תצטרכי להראות לי מאיפה משתין הדג."
"טוב," היא אמרה, "את זה עוד לא שמעתי."
וקרבה אותי אליה בחיבוק.
לפני שאני אתאר לכם את האנטומיה הקסומה שלה יש עוד טיפוס אחד
שעל הספינה עליו אני רוצה להתעכב. טיפוס שפל, זקן, נכלולי,
שמסתתר בצללים ויוצא רק לעת ערב. יש לו עיניים צהובות כעיני
חתול מטורף והוא משמיע קול גרגור מבחיל ממש כשהוא מתרחץ לאור
הלבנה בסיפון העליון.
בהתחלה לא האמנתי שהוא קיים. איך יכול רוע נכלולי כזה לנשום את
אותו אויר שאני נושם? איך הוא יכול להזדחל באותם מסדרונות
ארוכים? להזמין את אותם קוקטיילים בבאר? לשיר שיר שפעם שרתי
לאמי הגוססת?
שמו של הטיפוס הזה הוא טפלי. בתחילה שמעתי עליו מהולנדי צעיר,
אחד המלחים, שעשה בלאגן שלם בחדר המפות:
"תשמע," אמר לי תוך כדי גישוש (הוא דיבר כמעט ללא מבטא),
"כל הבלאגן הזה בכלל לא באשמתי. צריך לבוא בטענות אל טפלי."
"טפלי? מה זה טפלי?"
"הו -" נתקדר מבטו. "אתה לא מכיר את טפלי?"
"מי זה טפלי?"
הוא התקרב אלי עד שיכולתי להבחין בזיפי זקנו, ואמר בלחישה,
אחרי שבדק שאין אף אחד בסביבה:
"אזניים לכותל. טפלי... טפלי הוא היצור המבחיל ביותר שישנו.
הוא יותר מבחיל מהשלוליות העכורות על הכביש של שוק הכרמל, יותר
מגעיל ממשהו דביק שנשאר על התחתית של פח האשפה. ההתנהגות שלו
כל-כך דוחה שיתחשק לך להקיא ברגע שתראה אותו. אבל זה רק רושם
ראשוני. כשתלמד להכיר אותו," לחש, "יתחיל הסיוט האמיתי - אתה
תתחיל לחשוב שאתה כמוהו כי הוא יזכיר לך את עצמך באלפי דרכים
קטנות, בלתי נראות. אתה תסרק את שיערך, זה קרה לי, ופתאום
תעצור ותחשוב - רגע, איך עשיתי את זה? ואז תעשה שוב את אותה
התנועה כדי לבדוק ותהיה משוכנע שראית זיק שלה אצל טפלי. לא
התנועה השלמה, אפילו לא חציה, אבל קצת יותר מרבע אולי. ואז
תחשוב לעצמך: רגע, אולי יש עוד דברים בהתנהגות שלי שמזכירים
אותו. אבל זה לא הכי גרוע. הכי גרוע זה כשתופיע בחברה ותגיד
משהו, ובשתיקה שתשתרר אחרי מה שתגיד יהיה נדמה לך שאנשים
צוחקים עליך בליבם ומשהו באווירה יהיה פחות טוב מקודם, והכל
ישתבש, ואז אולי תמצא את עצמך בחדר המפות, מנסה לכסות על אשמה
שלא ברור אם היא שלך או שלו. אתה מבין?"
אז ראיתי את טפלי, מציץ מדלת התא, בעיניו הצהובות, השונאות.
רק לרגע אחד, ואז הוא נעלם.
"זה היה הוא?" שואל ההולנדי ורץ אל הדלת לבדוק.
"המסדרון חשוך," הוא אומר. "אני לא יכול לראות אותו. יש לך
פנס? מהר, יש לי פנס." ואז הוא פותח מגירה קטנה ולבנה בצד,
מוציא פנס כיס קטן וממהר לכוונו אל האפלה.
"הוא הספיק לברוח."
לשיערה יש ריח של שמפו אלמוגים.
"שים לב." היא אומרת.
היא לוקחת את ידי וגורמת לי ללטף תחילה את בטנה וטבורה (יש לה
פירסינג של דולפין, אני רואה באור מנורת השולחן הרועדת) ואז,
לאט לאט מורידה אותה אל אזור הקשקשים. ברגע מסוים אני מרגיש
איך האצבעות שלי חודרות אל משהו שמתקפל.
"בדיוק שם." היא נאנחת. "תמשיך".
אחר-כך היא הסירה את מכנסי ואז הכנסתי לה אותו לחור הזה. החדר
המתנועע סביבנו עשה חצי מהעבודה. מי בעל-הבית פה? למי האור
והגבורה?
כך הרגשתי כשזיינתי בפעם הראשונה בת-ים.
