התעוררתי במיטה, לא בדיוק הבנתי איפה אני.
מיד הבחנתי בדמות שבמיטה לידי, מישהו בלונדיני כזה.
"איפה אני?..."
"על האי.." הוא ענה בקול מוכר.
"איזה אי בראש שלך?? הייתי.. הממ.. איפה הייתי?.."
נוכחתי שאין לי מושג מי אני בכלל.
החדר היה גדול ויפה, עד כמה שראיתי. ראיתי מטושטש.
היה לו צבע סגול, הצבע האהוב עליי. סגול יפה כזה.
ישנתי על מיטה יפה נורא, עם מצעים שחורים וכחולים.
לא התאים בכלל לקירות, מגניב.
היו שם שולחנות וספרים ומדפים ובכלל אחלה מקום.
ובצד השני של החדר הייתה המיטה של האיש השני, אותו דבר כמו
שלי.
כל הקירות היו מכוסים בפוסטרים של כל מני סופרים וכאלה..
התחלתי לחשוב שנתקעתי עם חנון אחד.
הוא לא נראה רע למרות הכל.
"במה אתה צופה?" שאלתי כשראיתי את הטלוויזיה.
"ערוץ מוסיקה.." הוא ענה. "אבל לא מתעמק, אני קורא.."
"אוי אני מכירה את האיש הזה" הסתכלתי בטלוויזיה. זכרונות עלו
אצלי.
"זה בילי ג'ו, הסולן של גרין דיי." הלהקה האהובה עליי נזכרתי.
זה היה השיר האהוב עליי,    Time of your life.
איזה מגניב.
זו הייתה תוכנית על רוק או משהו אני יודעת..
ראיתי איזו אישה מוכרת בטלוויזיה ולא ממש הבנתי מי זו..
ושקעתי בשיחה עם האיש.
"מי אתה?"
"כשבאתי הנה אמרו לי שאני בארי. מחביאים אותי מהמאפיה או
משהו."
"אה יופי.."
עמדתי לומר עוד מילה, אבל שמעתי טלפון מצלצל.
"הלו?" בארי ענה. "רגע. זה בשבילך."
לקחתי את הטלפון.
משם הסבירו לי שקוראים לי שרה, ושהוציאו עליי חוזה אז מחביאים
אותי.
אוי איזה כיף!
לא ממש התעמקתי בעניין. רק נשכבתי על המיטה והמשכתי לדבר עם
בארי.
הימים חלפו ונהיינו חברים. הכי טובים. אולי זה בגלל שבילינו את
כל זמננו יחד.
לפעמים יצאנו לטיולים בחוץ, שמה היה דשא גדול ועסיסי.
ופרחים ועניינים.
ויום אחד אחרי כשלושה חודשים התיישבנו לצפות בטלוויזיה.
בינתיים הופיע קליפ בטלוויזיה, של נירוואנה.
צפיתי בקורט קוביין, אפילו אז הראייה שלי הייתה מטושטשת.
ניחשתי שהיו לי פעם משקפיים.
או עדשות.
"מי אלה?" שאל בארי.
"נירוואנה.." עניתי. "להקה גאונית, קלאסיקה."
"דווקא לא נשמעים משהו. והסולן שלהם? לא נראה כל כך טוב. הקליפ
בכלל זוועה."
הרהרתי בדבריו..
"היי רק רגע!!!!!!!!" קראתי בקול והסתכלתי בקימוץ עיניים
במסך.
"אתה קורט קוביין!!!!!!"
"מה פתאום??"
"כן כן!!!!!!!!!!!!" הסתכלתי במסך בהשתאות.
"אז מה אני עושה כאן? אני לא אמור להיות מת או משהו?"
"זה אומר שגם אני מתה! אבל.. מי לעזאזל אני??"
"אני לא מת, סליחה!?"
התחלנו להתווכח ולהיבהל ולהיכנס לפאניקה.
לבסוף העליתי רעיון.
"בוא בוא, נלך לספרייה."
הייתה לנו ספרייה גדולה, עם כל הספרים שיצאו מעולם ששווים
משהו.
היו שם מחשבים שמכילים מידע מכל העיתונים שיצאו.
חיטטתי קצת באינטרנט ובעיתונים
כשלפתע צרח צעקה נוראה.
"בואי הנה!!!!!! מהר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
רצתי לעברו והצצתי במחשב שלו.
"גיליתי מה כנראה קורה כאן!"
מסתבר שעצרו כמה אנשים בחשד לזה שהם מזייפים מוות של אנשים
ומחביאים את האנשים האמיתיים, בזמן שכולם בטוחים שהם מתים.
"טוב, אבל אם אתה קורט קוביין (או מיי גאד!! סיננתי) אז מי
אני?.."
הלכתי למקומי וניסיתי לחפש אבל שוב התמזל מזלו.
"בואי הנה רגע!!"
"מה?" שאלתי ונעמדתי מאחורי הכיסא שלו.
"גיליתי מי את..." הוא הצביע על תמונה עם שם.
קימצתי את עיניי ואמרתי
"קורטני לאב?.. השם מוכר לי.."