פעם היה איש. בעצם האיש הזה היה הרבה פעמים, בערך 16,278 אם לא
מחשיבים את הפעם שהוא כמעט היה. האיש היה כל כך הרבה פעמים
שכבר נמאס לו להיות, ולמרות זאת הוא המשיך להישען על עמוד
החשמל בפיאצה די ספאניה והסתכל על הנשים  לבושות הפרווה שירדו
במדרגות הספרדיות. שמו של האיש היה  פינו, שם שהוא לא ממש חיבב
כי הוא לא רצה שאנשים יחשבו שהוא עץ. פינו תהה קצת על כל
הפעמים שהוא היה וכל השמות שהיו לו והחליט ש16,278 זה מספיק
פעמים להיות, ושעכשיו הוא רוצה לא להיות. זה אולי נשמע פשוט,
אבל כמו שהמוכר בפיצריה היה תמיד אומר לפינו, tra il dire e il
fare c'e di mezzo il mare.
הדבר הקשה בלא להיות מבחינתו של פינו היה שהוא כבר חווה הרבה
פעמים חוויות שהיו אמורות לגרום לו לא להיות ועדיין הוא הריח
את הקפה ממסעדת רוקסן בכיכר הכי מפורסמת ברומא. היתה הפעם הזו
כשחריץ שלם של פרמיג'אנו נפל לפינו על הראש והיה הרבה חושך.
אבל מעט אחרי זה הוא מצא את עצמו ער כשהראש שלו נראה בסדר
גמור, כאילו לא נפלו עליו 30 קילו מגובה  3 מטר. היתה גם את
הפעם שפינו נפל מ האמפייר סטיית בילדינג כי הוא רצה לראות יותר
טוב את האנשים שלמטה שנראו כמו נמלים. אבל גם אז הוא קם מהבור
העמוק שעשה הגוף שלו למדרכה אחרי שנפל בהאצה של 10 G.
פינו חשב בעצב על עוד כמה מקרים שבהם הוא נותר להיות למרות
שההגיון אמר שאחרי מקרים כאלו הוא היה אמור לא להיות.
פינו חצה את הכביש בעצב לעבר תחנת המוניות וחשב על עוד ערב של
להיות מול הטלויזיה. בעודו ממתין למונית שתסיע אותו לביתו הוא
ראה חיזיון ששינה את  חייו לעד.  החזיון היתה נמוכה למדי, היו
לה רגליים קצרות שהסתיימו בנעלי ספורט שהיו חיקוי זול זה או
אחר ופנים שנראו כמו של בובה עשויה ביד שנקנתה בשוק. אותו
חיזיון גורלי מכרה פרחים ושפשפה את ידיה אחת כנגד השניה(המספר
קם מהכיסא כדי להביא לעצמו כוס קולה) כדי להרחיק את הקור. פינו
לא ממש הבין למה הפה שלו התעוות כאילו הוא אכל נמלים, אבל הוא
ידע שמוכרת הפרחים הקטנה היתה קשורה לזה איכשהו. הוא ניגש לברר
את העניין אתה אבל פיו סירב לציית לו כשניסה להציג את עצמו,
והעיניים שלו ננעלו עליה כאילו הוא היה דג מת והיא היתה זו
שדגה אותו.  המוכרת הקטנה הביטה באיש הגבוה וכיווצה את גבותיה
לאות תהייה. פינו הצליח במאמץ עילאי להגות משפט שהזכיר משהו על
טיול בפארק. האישה היססה דקה דקותיים ולאחר מכן הסכימה להתלוות
אל פינו לפארק הקרוב. בעודם מטיילים השתחררה לשונו של פינו וגם
העיניים שלו הסכימו להיפרד ממראה של הבובה הקטנה לכמה רגעים.
הפארק היה נחמד והדשאים היו מטופחים(וכמעט שלא נראו עליהם
מזרקים), ופינו והמוכרת, שהתברר ששמה היה ליזה, גילו הרבה
תחומי עניין משותפים. גם היא אהבה נקניק חזיר כמו שהוא אכל, גם
הוא אהב ללבוש כובעים ואפילו היה לו אוסף גדול. פינו קבע
להיפגש עם ליזה לארוחת ערב ונפרד ממנה בנשיקה מנומסת על
הלחי(כיאה לג'נטלמן). בעודו חוצה את הכביש שמח פינו על כך שהוא
אינו יכול לא להיות, ככה הוא יהיה עם ליזה עד הסוף. בדיוק
כשפינו היה באמצע הכביש התפרצה לצומת משאית MACK , והאיש שרצה
להיות לא היה עוד.