אנחנו, תמיד ככה, בלי סוף,
חושבים, בלי סוף,
ולא מבינים באמת על מה,
משחקים, בלי סוף,
ולא מוצאים לנו במה,
כותבים, בלי סוף,
ולא מעבירים את הרעיון,
מנגנים, בלי סוף,
ולא מוצאים את התו הנכון,
קוראים, בלי סוף,
ולא זוכרים את הכותרת,
מנתחים, בלי סוף,
ולא משאירים אפשרות אחרת,
מדברים, בלי סוף,
ולא מייחסים את הקשר,
שומעים, בלי סוף,
ולא מפנימים את המסר.

בלי סוף, כולנו בלי סוף,
ולי נותר רק עוד פרח אחד לקטוף,
את כל שאר השדה הרוע מזמן גזל,
השאיר לנו חיוך מר, ולא אמר חבל,
בלי סוף, כולנו בלי סוף,
ואני את מעט הצדק שנשאר מנסה לרדוף,
אולי יום אחד עוד אשיג,
מעט מהטוב שעוד קיים,
מכל הרוע שבעולם,
ששולט, בלי סוף, בלי סוף.

כולנו, ככה תמיד, בלי סוף,
שואלים, בלי סוף,
ולא מתאמצים לענות,
מהרהרים, בלי סוף,
ולא מנסים באמת לשנות,
מאשימים, בלי סוף,
ולא לוקחים אף פעם אחריות,
משקרים, בלי סוף,
ולא משתמשים בשום כנות,
ממהרים, בלי סוף,
ולא מסתכלים על הזמן,
בורחים, בלי סוף,
ולא בודקים לאן,
מדמיינים, בלי סוף,
ולא מציבים בדיוק מטרה,
נזכרים, בלי סוף,
ולא פותחים את הדלת שנסגרה.

בלי סוף, כולנו בלי סוף,
ולי כבר אין הרבה יותר למה לשאוף,
את רוב התקווה הגורל כבר קטל ,
השאיר לנו חיוך מר, ולא אמר חבל,
בלי סוף, כולנו בלי סוף,
ואני, אין לי עוד הרבה אחריי לסחוף,
אולי יום אחד נפסיק להבליג,
על כל הרוע שחי וקיים,
במקום הטוב שמציע העולם,
ששותק, בלי סוף, בלי סוף.

אנחנו, כולנו, בלי סוף,
אוהבים, בלי סוף,
ולא משלימים את החסר,
מתאכזבים, בלי סוף,
אבל לא מוכנים לוותר,
מתרגשים, בלי סוף,
ולא מפסיקים להתמכר לחוויה,
בוכים, בלי סוף,
אבל לא שמים קץ לבעייה.

ומה יהיה הסוף,
איש באמת לא יודע,
אומרים, כולנו, יהיה טוב,
וכל אחד ממשיך ופוגע,
ואם, לא יהיה טוב,
כמו שפעם ניסיתי לשאוף,
זהו כנראה, תכירו, באמת הסוף.