שודר. ההודעה נשלחה.
עשיתי את זה, ועכשיו אני יושבת ברעד, לא יודעת למה לקוות,
שתענה בהודעה? שתתקשר? כבר אלף פעמים בשבועות האחרונים לקחתי
את הפלא-פון בידי והנחתי. מאות פעמים מתוכן כבר בחרתי ב"הודעות
טקסט". עשרות פעמים מתוכן כבר תיקתקתי מילה או שתיים, ועכשיו
זה נשלח "נשמה, מה שלומך?" ותשובה לא מתאחרת לבוא, ואתה כותב
לי שאתה חושב עלי המון כולל היום וגם אני מתוודה. ואז התכתבות
קצרה בהודעות שפתאום נקטעת, למישהו זה כואב מדי, או שמישהו
חושב שהוא מדי מכאיב לאחר... וההתכתבות ממשיכה, ואתה מבטיח
להתקשר מחר ואני שוב לא יודעת למה לקוות...
מתחרטת? על ההודעה, קצת, על כל השאר לא.
אני אמורה להיות עסוקה בלהמשיך בחיי, וגם אתה.
אתמול דיברנו בשיעור על נשים שנכנסות למערכות יחסים בלתי
אפשריות שסופן כבר ידוע מראש, האם כך היה סופנו?
שברי רגעים שלנו יחד מבזיקים לי כל הזמן ומעלים חיוך על שפתי,
לפעמים הגעגוע צובט כמו כאב חד ודוקר עד שקשה לנשום, וזה
עובר...
אני מקווה שאתה לא מתפרק כמו שאני אבל מצד שני ממש ממש מקווה
שהגעגוע אינו זר גם לך.
אם היה לי משהו לכעוס עליך בגללו, או איזו מחשבה בסגנון של
"מגיע לי טוב יותר" אבל אין טוב יותר ממך ובאמת שכשארקדי דוכין
מתנגנן ברדיו ושואל "מי אוהב אותך יותר ממני?" אני יודעת שאף
אחד אף פעם לא אהב אותי כמוך ואני לא אהבתי אף אחד כמו שאני
אוהבת אותך...
אם לפחות היינו עושים רע אחד לשניה, אבל הקשר איתך היה הדבר
הכי מחזק שהיה לי בעולם והתקופה הכי מאושרת.
אז אני יושבת לבדי, כמה שעות לפני מחר ויודעת שלא הכל אנחנו
יודעים, ואולי נבין רק עוד שבוע, חודש שנה חיים... נזכרת בכוח
שהיה לי להגיד לך שאני הולכת ובכאב במבטך שקרע כל נים בלבי,
בכתב סתרים שלנו ואיך שאני לא יכולה לכתוב בו יותר, בוויכוחים
על החולצה שאתה לובש או על כמה זמן לוקח לי להיפרד מאנשים
במסיבה ואיך שבחיים לא רבנו, בכל ההבטחות שהאמנו בהן באמת ולא
עלה בידנו לממשן. נזכרת ומבטיחה לעצמי לא לענות כשתתקשר מחר.
מבטיחה ויודעת שאפר דברתי...

צריך לדעת לתת לזה להתמוסס בתמהיל הדמעות והזמן...