אני כותב לך את זה, בדיוק את מה שאת עומדת לקרוא, כן כן, את.
תאמיני או לא, מאחורי אותיות, מילים ומשפטים אלה, מסתתר סודי,
מחבואי, הדבר הקרוב ללבי. אני כותב, כי שפתיי לא יוכלו לשאת
מילים אלה, כי במוחי ברגע המחשבה עלייך, המילים לא מתחברות,
הרעיון לא מובן, הרגש גובר, ההיגיון חסר.

את שם איתי, במקומות הכי מוזרים שאני נמצא בהם.
פעם את איתי שם על חוף הים, איתי, עם לבי והמצלמה שבידי, אנו
צופים יחד במים הכחולים הטומנים סודות אינספור, בתוך אותם גלים
שלהם הצליל היפה בעולם, הצליל המרגיע. המגע הקריר של המים ביום
אביבי שכזה, גרגירי החול שמלטפים את רגלייך העדינות, הרוח
הצפון מערבית הנושפת ונושבת לאורך תווי פנייך, מתחממת בחיוכך
כמו כולם. את סוגרת את עינייך, הבעה של כמיהה וסיפוק יחד
מתפרשת על פנייך המדהימות.

פעם אחרת, אני נוהג באמצע הלילה, מן הרדיו נשמעים קולות נמוכים
של ג'ז ובלוז, צערו של אחד הופך להנאתו של האחר. את יושבת
בנחת, הבושם המיוחד שלך, שלפיו אני יכול לזהות אותך בחשכה,
מתמוסס בחלל המכונית, קולך מבטא כל אות ואות באופן המיוחד שלך,
האופן שבו כל צליל וקול מתנגן באוזניי כמוזיקה שמימית נפלאה,
מדהים אותי כל פעם מחדש. אנו משוחחים, למרות שכל תשומת לבי
נתונה לזוג הפנסים החולפים ממולי, הנוסעים לעברי, אני מרוכז
בך. בכישרון הנפלא שלך לגרום לי להרגיש טוב כל כך.

אני שוכב על מיטתי, עיניי סגורות, ידיי פרושות לצדדים.
איני צריך לראות אותך בשביל להרגיש אותך, לצפות בך. כבר מזמן
אני מרגיש את מעשייך תוך עיוורון. נשימתך המתוקה, ניחוחך, את
עינייך העמוקות, את שפתייך, בעלות הצבע המיוחד והיפה בעולם, את
גופך, עומד לו מלכת, נוגע בי, מלטף, מחבק, מרגיש.

אני שם, איתך, ואת שם איתי, צופה באותה שקיעה מהממת, המתחדשת
בכל פעם שאנחנו רואים אותה יחד, יושבת על אותו כיסא, לצידי
במכונית. הנושא, הזמן, המקום, השעה, כולם שונים, אך הרגשתי
אלייך היא זהה, אושר, שמחה. שוכבת עליי על אותו מזרן, עם אותו
ריח מרכך השיער שאני מטורף עליו.

את שם, איתי, אך אני לבד, עם גופי ודמיוני שמתאכזב שאת לא שם
איתי וכנראה גם לא תהיי. תקופת התקווה מתה, חלפה עברה לה. מתי
תיגמר לה הבדידות?