יושב באפיסת כוחות מוחלטת
מעשן סיגריה ועוד סיגריה ברצף
חושב שאולי החיים באמת ברחו ממני קצת, או
שאולי זה בעצם אני שברחתי קצת מהחיים, מהאמת, מהאהבה, מהשקר,
מהמוות -
אנשים אומרים לי שאני לא באמת רוצה למות כמו שאני מספר לכולם,
זה רק הדמיון שמשתולל בתוכי.
בכל אופן עד שהנטיות האובדניות יעברו ממני לסוג אחר של חולה
סופני באיזור חיוג 04 או עד שיהיה לי אומץ פשוט לקום ולקחת את
כלי הזין שלי,
להעביר לאוטומט ועם חיוך ענק על הפרצוף לדפוק לעצמי שלושה
כדורים מוזהבים בגזע המוח,
אני ממשיך לרוץ.
אבל ביני לבין עצמי אני יודע שלא לזה אני מחכה, אלא למשהו אחר
לגמרי. אמנם הזוי לא פחות אבל מתוק הרבה יותר...
וגם בחיים שלי כמובן, כמו בבעיית תנועה קלאסית, תמיד יש נתון
אחד שאנחנו כבר יודעים ועוד שני נעלמים גדולים.
רק שהשאלה במקרה שלי היא לא כמה זה יוצא בסוף אלא בכלל למה?