קמת בבוקר וניסית למצוא את עצמך,
מסתכלת באלבום תמונות ישן;
אשה שניסתה ללמדך לאהוב
כמה חמות הן זרועותיה
ואיש חכם, שלא ידע אף פעם
כמה יפה היא ילדתו

הו ילדותך, הו תמימותך,
היכן הן נחבאות?
זה הזמן עכשיו, להתעורר
עוד מוקדם עכשיו

מתבוננת בעולם שלא מתיר לך לנוח
היכן את? את שואלת מהמיטה.
לא זזה כבר ימים, חושבת שאולי
מחוסר מעשה תבוא לך התשובה.
כיצד קרה שאת ילדה, אבל אינך יודעת
איך השנים לך נעלמו?
עשית כל כך הרבה,
אבל מה מזה זאת את?

ארון ספרים, שאין בו מה שלא קראת
המציאות מרצדת על מסך השיעמום,
וזיכרונות של כל דבר שריגש
מהדהדים אל קיר אטום.
היתה לך אהבה לא פעם,
אם לא תקומי על רגליך, מה יצדיק את קיומה?

הו ילדותך, הו תמימותך,
היכן הן נחבאות?
זה הזמן עכשיו, להתעורר
עוד מוקדם עכשיו

היכן את? כבר מגיע הלילה
ואיפה היית בתוך יומך?
האם את מנגנת את צלילי הטוב?
האם את אוהבת באותה הרכות?
ומה נדבק בך מהבית? מה חרטה המציאות?

הו ילדותך, הו תמימותך,
הן לא אבדו, זאת את יודעת.
זה הזמן להתעורר
עוד מוקדם עכשיו.