"שיט".
זה כל מה שחשבתי לעצמי.
"שיט".
זה לא שרציתי לעשות את זה. לא הותירו לי שום חלופה.
תומס הובס אמר פעם שהמצב הטבעי בו שרויים בני האנוש הוא של פחד
מתמיד, שגורר מצב של אדם לאדם זאב.
ולי יש קעקוע של זאב על הכתף.

הם היו שניים, אבל חלשים ממני בהרבה. אין הרבה מה לעשות בכלא
חוץ מללכת לחדר כושר, ככה שאני מפלצת לא קטנה. גם נפשית, כך
מסתבר, אני מפלצת לא קטנה.
תמיד היה לי פיוז קצר.
למען האמת, הפיוז הקצר הזה הביא אותי לפה מלכתחילה.

האגרוף הראשון לא נכנס כל כך טוב, אבל שמעתי את הצלע נסדקת.
השני כבר שבר לבן-זונה האומלל הזה את ארובת העין.
לחבר שלו הייתה סכין מאולתרת כזו, בעצם יותר תער גלבים שהוא
חיבר עם סלוטייפ לחתיכת עץ. למזלי, הוא היה חדש ונבהל מזה
שהחבר שלו שוכב על הרצפה מחוסר הכרה ובחתיכות.
הצעיר התחיל לנופף בסכין כמו משוגע, ואני כבר לא הייתי מבוהל
בכלל. תנועה חדה, והייתי מאחוריו. הטחתי את הראש שלו בקיר
פעמיים-שלוש עד שראיתי כתם אדמדם על הסיד הלבן.
ואז הכול השתבש. אני לא זוכר כל כך מה קרה. אני רק זוכר המון
דם. המון דם.
"שיט".

לא פעם ראשונה שלי בבידוד, אבל כנראה שפעם אחרונה. בדידות? אל
תצחיקו אותי. החיים הם בדידות - כל מי שאומר אחרת כנראה מנסה
למכור לכם משהו. דווקא נחמד פה, לבד. חבל שאין לי קצת מוזיקה,
זה היה יכול להיות נחמד. ויין אדום.
הדבר שאני הכי מתגעגע אליו בחופש זה הטקסיות האובססיבית שלי.
ללבוש חליפה ולנסוע לעיר לראות את ה "לה-טרוויאטה" בפעם
המי-יודע-כמה. אח"כ לשבת בבית-קפה עם חצי בקבוק יין ופחות מחצי
חפיסת סיגריות ולהסתכל בלגלוג על העוברים והלא-שווים.
"שיט".

שמעתי את הסוהרים מדברים עליי לפני כמה ימים. אחד מהם אמר לשני
"שמעת על מה שקרה במכבסה?", והחבר שלו ענה "כן, יגורסקי המשוגע
הזה סירס שניים מהנאצים".
אז הראשון אמר "אני הייתי מתאבד אם היו חותכים לי את הזין"
והשני ענה "גם ככה אין לך ביצים פטר, ככה שזה היה משלים את
העסק". אחר כך הם צחקו  והתחילו לדבר על פוליטיקה.

סבא שלי היה בשואה. רצחו את כל המשפחה שלו. סבתא שלי סיפרה לי
פעם שהמלחמה גרמה לו לאימפוטנציה. זה סוג של צדק פואטי, הנאצים
לקחו לסבא שלי את הזין - ואני לקחתי את שלהם.
להתאבד? לא, זה סיום הוליוודי מדי לסיפור הקטן שלי. אני פשוט
אשאר לי פה וארקב לאיטי. מזל שאני עוד זוכר את כל חליל הקסם
בעל פה. זה מעביר לי את הזמן יפה.
חליל הקסם מזכיר לי מישהי שאהבתי פעם. היא הייתה חלילנית,
ובכלל לא מכוערת בשביל בחורה אינטליגנטית.
כשעזבתי אותה, הבטחתי לה שניפגש על אחד הגשרים בפראג, ליד איזה
גינה ציבורית שהייתי מקריא בה שירים לפעמים. קבענו ביום ההולדת
השלושים שלי.
הוא בעוד שבועיים.
"שיט".

הם הסכימו, הטיפשים.
נפגשתי עם הפסיכיאטרית של הכלא וסיפרתי לה על הפגישה שקבעתי עם
נדיה, והם הסכימו. נסעתי במסחרית עם חלונות מרושתים. אל הגשר,
עם שני שוטרים לידי.
אל הגשר, עם שלשלאות על הידיים והרגליים, כמו איזה חתיכת בקר.
מזג האוויר היה מסריח, כמובן. צ'כיה בסתיו היא נחמדה רק מבעד
לחלון בזמן שאתה יורד לאיזה יפיפייה שלא תראה יותר בחיים.
ודרך אגב, גם כששופן מתנגן ברקע, צ'כיה הופכת להיות נסבלת הרבה
יותר.
אבל אין פה שופן ולא חדר במלון ולא כלום. לפחות יש פה את נדיה
עומדת במעיל צמר על הגשר.
תהיתי כמה זמן היא מחכה שם, הרי לא קבענו שעה או משהו כזה.
זה משהו שתמיד הרגיז אותי בסרטים, כששני אוהבים קובעים להיפגש
והם אף פעם לא קובעים שעה. הסצנה תמיד נחתכת לפני זה, ואתה
תוהה מה קרה אז. הם קבעו שעה? הם דיברו על הא ודא? מה הלך שם
לעזאזל? מה קורה כשהכינורות הרומנטיים מפסיקים?
אבל נדיה שלי בטח מחכה שם כבר מהבוקר כמו איזה דחליל.
התקרבתי לאט וחייכתי אליה בעדינות. היא חייכה בחזרה וחיבקה
אותי.
כשהיא התרחקה אחרי החיבוק, הרגשתי שהבטן שלי רטובה. הסתכלתי
למטה וראיתי דם. המון דם שהתפשט יותר מהר מנדיה אחרי כמה כוסות
יין אדום.
היא חייכה. אני ניסיתי לחייך ולא כל כך הצלחתי.

תמיד חשבתי שיהיו לי מילים אחרונות חשובות, אבל כמו את הנאצים,
גם את סוף החיים שלי אני סירסתי.
אמרתי: "שיט".