א. יואל / בעת דימדומיי |
שקט חדר לביתי, האור נעלם
חשתי משב רוח קלילה
ליבי הלם בחוזקה
ידעתי שאת כה קרבה
עולה אט אט כל מדרגה
הנרות כבר דלוקים, מחכים לבואך
תפרחת של ריח מתוק נודף
והנה את נוקשת קלות
נכנסת ולא שואלת שאלות
מורידה את שמלת הסאטן
לא משאירה זמן להתבונן
הנה חלף עוד - ערב חפוז-
בלי אהבה טהורה, שוב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|