שיער ארוך, שחור.
קצת פרוע, אבל הדבר הכי יפה שאי פעם נראה.
בתוך כל הסבך השחור, החזק, הפרוע מסתתרות פנים לבנות, חלקות,
עדינות, ועיינים כחולות בהירות מדהימות, שסוקרות ומסתכלות על
הסביבה.
מסתכלות עלי, יותר מזה, מסתכלות בתוכי, חודרות.
הם מכאיבות. הוא מכאיב. כאב נחמד. כאב רך, עם עיניו. אני אוהבת
בזה הכל, הכל! את השיער, את העור, את העוצמה שיש במבט.
המבט הזה שפשוט חושף אותי מולו, וחושף אותו אבל פחות ולא
מולי.
הכל ביחד זה הבן אדם היפה באדם, היפה נפש באדם.
טוב זה אולי לא כל כך.
אם משהו אחד יעלם הוא כבר לא ישאר ככה, ואולי, בכל זאת אני כן
אמשיך לאהוב אותו, אותך. לא באותה צורה,
אבל גם זו תהיה אהבה.