רק על עצמי לספר ידעתי. עיני אטומות למראות החולפים ממעל, אזני
סופגות בשתיקה את ההמולה המקיפה ופי יבש.

אני שוכב על המדרכה במעלה רחוב קינג ג'ורג'. מעלי אנשים ונשים,
סלים ותיקים, כלבים ושאר חיות, מצדדי שיחות בטלות, צניפות
אוטובוסים, גניחות וכחכוחים - ערב רב ושום כלום. מפעם לפעם
ארגז האוצרות שלי מצלצל ואני מרכין את ראשי לאות תודה. כשאני
לא ישן, אני מנמנם וכשאני ער - אני מתגעגע. פעם הייתי ילד קטן
והיתה לי אמא והיו לי צעצועים. שעות ארוכות הייתי צופה ברכבת
הצעצוע שלי - מקיפה ומקיפה ומקיפה. יוצאת למסע חסר תכלית מהפנט
ומסיימת אותו באפיסת כוחות.

אמא מתה בדיוק ביום שסיימתי להיות ילד קטן. גם הצעצועים נלקחו
ממני זמן קצר אחר כך. כשנסגרת דלת אחת, נפתחת דלת אחרת,
וכשנסגרת הדלת האחרת נפתחת עוד אחת. תמיד יש עוד דלת. הדלת של
סבתא והדלת של הדודים מחדרה, והדלת של החבר שלי חיים שנטרקה
חזק והדלת של בית ממש מפואר ברמת השרון ומיד אחר כך הדלת של
בית המעצר והדלת של בית המשפט לנוער והדלת של המוסד לעבריינים
צעירים והדלת לחופש ושוב הדלת של בית המעצר. תמיד יש עוד דלת.

מפה לשם התגלגלתי לעולם העסקים. קניתי, מכרתי, הרווחתי,
הפסדתי, הכאבתי, נדקרתי, בגדתי ושיקרתי. כמו השועל שבכרם,
יצאתי רזה בגוף וכבד בנשמה. אחר כך שכרתי לי דירת חדר אפלה
ומסורגת, קניתי לי רכבת צעצוע והחיים היו יפים מתמיד. הרכבת
מקיפה ומקיפה ומקיפה ואני מתגעגע ומתגעגע ומתגעגע. אמא איפה
את? ילד קטן אייכה?

אבל שלא כמו באגדות, נאלצתי להתפנות מהדירה. צריך לשלם לבעל
הבית, לחברת החשמל, לחברת הגז, לעירייה, לבזק. לכולם אני צריך
לדאוג. בחודשים הראשונים עוד הסתדרתי. לוויתי מפה ומשם, הבטחתי
הבטחות, התחננתי, שוב שיקרתי קצת עד שיום אחד המפתח שלי כבר לא
התאים למנעול בדלת הכניסה. עמדתי דומם מחוץ לדירה והקשבתי
לרכבת שלי שהמשיכה להקיף באדישות. אחרי כשעה יצאתי חזרה לרחוב,
ופשוט נשכבתי. לא בכיתי, לא התלוננתי, פשוט הנחתי את גופי על
המדרכה והמתנתי.

שלוש שנים חלפו מאז, ואני עדיין על המדרכה. קר בחורף, חם בקיץ,
מפחיד בלילה ומשעמם ביום. באו מהעירייה, באו אנשים טובים וניסו
לעזור, אבל אני נשאר על המדרכה. טוב לי פה כמו בכל מקום אחר.
אין תקוות ואין אכזבות, אין רכוש ואין חלומות. נותר רק געגוע.