נועה שונאת את החושך.
עוד מאז שהיא היתה ילדה היא שונאת אותו. תמיד אחרי שאמא היתה
מכסה ומכבה את האור, הוא היה מגיע ומביא איתו את האנשים שלו,
נועה לא ידעה את שמם, אז היא קראה להם האנשים של החושך. הם
אפילו לא היו צריכים לזוז, הנוכחות שלהם היתה מפחידה מספיק,
והם באמת אף פעם לא זזו. אחד עמד ממש במקום של מתלה הבגדים,
היה לו כובע מפחיד על הראש, והוא היה מאד רזה. השני עמד בין
הדלתות הפתוחות של הארון שאמא תמיד שכחה לסגור, והשלישי היה
מתחת למיטה. היא אף פעם לא באמת ראתה אותו, רק את הצל שלו שזז
כל פעם שהעזה להסיר את הפוך מעל עיניה ולבדוק אם הוא עדין שם.

כל לילה, כבר בזמן צחצוח השיניים, נועה היתה מתפללת לאלוהים
חזק חזק, שהלילה, רק הלילה, לא ירשה לאנשים של החושך להכנס
לחדר. היא הבטיחה להיות ילדה טובה, לצחצח שיניים גם בצהרים,
ואפילו לשתות את השוקו בבוקר עד הסוף, רק שיעשה שלא יבואו.
אבל כל לילה, בדיוק באותה השעה, הם היו באים וגורמים לה לבכות.
הדמעות היו מרטיבות את הכר, ואת דש הפיג'מה, והיא היתה רצה
במהרה לחדר של אמא ואבא.
" מה קרה נועה?", היתה שואלת אמא בבהלה.
"אני מפחדת", מיררה נועה בבכי
"שוב עם השטויות שלך? תחזרי לישון! אמצע הלילה עכשיו!", היתה
רוטנת עליה אמא.
"לא יכולה לישון, אני מפחדת, אתם ההורים שלי, ואתם צריכים
לדאוג לי עכשיו".  
אמא, שראתה איך הדמעות מציפות את נועה, היתה מתרככת ואומרת:
"טוב, בואי, כלום לא קרה, נחליף לך פיג'מה ונחזור לישון". היא
קמה עייפה, עיניה טרוטות, מדליקה את האור ותרה אחר חולצת
פיג'מה חדשה.
ברגע שהיה נדלק האור האנשים של החושך היו נעלמים, ונועה ידעה
שאמא לא תאמין לה. אז במקום לספר היא היתה רצה בחזרה למיטה
שלהם, ואמא, שהיתה עייפה וחסרת סבלנות אמרה: "זאת הפעם
האחרונה!"
וכמו בכל לילה של הפעם האחרונה, היא היתה נרדמת מרוצה, בין
שניהם.
גם היום נועה שונאת את החושך. גם היום היא בוכה בלילה, ואפילו
לפעמים נזכרת באנשים של החושך ומחייכת חיוך מבויש. ההבדל הוא
שהיום היא כבר לא רצה למיטה של אמא ואבא. היום היא יודעת, שהם
לא אשמים בבעיות שלה רק בגלל שהם ההורים שלה. היום היא יודעת,
שבדברים הגדולים באמת היא לבד.
היום היא מנסה ללכת לישון ומוצאת את עצמה רצה למחשב, לספר לו
שהיא שונאת את החושך.