דחפו אותי בכוח לבמה. התחננו פשוט שאני אעמוד באור הזרקורים.
הם צרחו לי לכי על זה את יכולה לעשות את זה GO DANA GO DANA
ועוד כל מיני צווחות עידוד על סף היסטרייה.
ואני שאני לא אתן להם את מה שהם רוצים?
איך אני אוכל להסתכל אחרי זה על הפרצופים האומללים שלהם
המתחננים שלהם- כשאני יודעת שאני אאכזב אותם כל כך אם אני לא
יעלה לשם... לבמה... שאני יעשה דבר כזה לאנשים שאני הכי אוהבת
בעולם?
אז צעדתי לכיוון הבמה (כשגל התשואות מתגבר ברקע) מעדתי קצת
במדריגות (מה שגרר גל צחקוקים קלים מאחורי הקלעים) וברגליים
קלות קיפצתי לי לכיוון המקרופון הניכסף.
ברוכים הבאים לכו------------לם!!! צעקתי לתוך המיקרופון בקול
הכי פראי וסקסי שהצלחתי להוציא באותו הרגע. הצעקה גררה גל
צווחות מהקהל שסחף שורה אחרי שורה מחיאות כפיים סוערות שריקות
רמות ונשיקות מופרחות באוויר. נדמה לי שראיתי כמה בחורות מאחור
מורידות את החזיה ומנפנפות בה לעברי ולא ראיתי בגלל האורות
המסנוורים אבל אני בטוחה שהיו בקהל מיליוני שלטים שמהללים את
עצם קיומי.
בחיוך מרוצה הרמתי את ידי באויר לסמן שקט בעולם ולאט לאט
התרועות נפסקט הספוט כוון אלי והשתררה דממה באולם הענק.
אם הייתי ציפור הייתי עושה להם מופע ראווה אדיר. הייתי מרחפת
בניהם באוויר פורשת כנפיים ענקיות וצבעוניות עושה פעלולים מעוף
בשמיניות ומזמרת להם מזמורים משכרים בלחישה ישר לתוך עור
התוף.
לקח לי קצת זמן להתעשת.
הבטתי בהם והם הביטו בי (במבט תמוהה). אז פרשתי את הידיים
הצנומות שלי לצדדים והחלטתי שעל החיים ועל המוות לא יזיק לי
לנסות. אז ניסיתי לעוף. ניסיון אחד.. ניסיון שני.. ניסיון
שלישי נכשל אף הוא.
משהו נחת לי ליד הרגל. הסטתי את מבטי כדי לראות מה זה היה
(חזיה אולי?) זאת הייתה עגבנייה. יותר נכון- העגבנייה הראשונה.
עוד אחת עברה לי ליד הפרצוף ונמעכה לתוך הקיר. מטר נוסף של
עגבניות (לא ידעתי שזאת העונה!) נחתו עלי מכל כיוון וכמה
מלפפונים עברו לי בשריקה ליד אוזן שמאל.
כולי נהפכתי לרסק אדום ומגעיל והרחתי כמו קטשופ מקולקל שעומד
באור הזרקורים בידיים פרושות.
הקהל כניראה אהב את זה- כי הם פרצו שוב בתשואות אדירות (הרבה
יותר חזקות ממקודם- אם זה אפשרי) ויכולתי לשמוע (דרך העגבנייה
המעוכה שסתמה לי את האוזן) את קריאות העידוד מחיאות הכפיים
השריקות הצווחות של הילדות הקטנות והשאגות של הבנים.
זרי ורדים (אדומים) נזרקו לעברי (ואחד בטעות פגע לי בראש...)
הקהל התחיל למחוא כפיים בקצב אחיד. בהתחלה לאט ואז הקצב הלך
והתגר ד-נה! ד-נה! ד-נה!...
אז חייכתי אליהם שוב (חיוך מרוצה ומסופק) קדתי קידה ענקית
ומשתהה וכשהתרוממתי צעקתי לתוך המיקרופון הפתוח "ערב טוב! תודה
רבה! I LOVE YOU ISRAEL!"  הפניתי את גבי לקהל (שדרש הדרן!),
גיחכתי לעצמי, וירדתי מהבמה.