כשהשמש בכתה
מטר של גיצים ירד עליי,
ירד מהשמיים.
הוא הכה בי בעודו שורף,
שורף את מה שבדרכו.

כשהשמש בכתה,
מטר גיצים לוהטות,
מלחשות, קראו לי,
קראו לנשמתי.

כשהשמש בכתה,
אחדים מהגיצים שלה, שפגעו בי,
כבו מיד כשנגעו בדמעותיי,
ואחרים, אחרים פשוט צרבו,
צרבו את עורי המצומרר.

כשהשמש בכתה,
אני המשכתי ללכת בכיווני שלי,
לעבר מקום שאולי יהיה בטוח,
אולי יהיה בטוח יותר, מי יידע?
כשאני מקבלת בדרכי,
מטר של חום כואב מהשמש,
מטר של חום בלא תקווה.

וכשגופי יתמלא כוויות,
וכשהשמש תפסיק לבכות,
את הגיצים הללו.
אז אולי יהיה לי יום אחד בלבד,
יום אחד של שקט מבורך.