אך הוא מעולם לא הגיע. והלכתי לאט, בוכה, משאירה את לבי מאחור.
הלכתי זמן רב כל כך, לבד, מתחת לגשם השוטף ודמעות זלגו מעיניי
בנהר בלתי ניתן לעצירה. גם רגליי סירבו לעצור. וכך המשכתי ללכת
בלילה החשוך, לבדי. הרוח אפפה אותי והלילה החשוך מאיים כל כך,
ולי כלל לא היה אכפת. המשכתי ללכת כך שעות, בלי לשים לב לאנשים
סביבי, בלי לשים לב שכבר מזמן נטשתי את העיר. נכנסתי לתוך יער
ושוטטתי בתוכו. עיניי הביטו קדימה בלי לנוע לשנייה, בלי למצמץ.
ולבי... לבי התכווץ. כל דמעה כאבה כל כך.
כאב לי כל כך שהוא - הנסיך המושלם - לא הגיע. זה שנשבע לי
אמונים, זה שקידש אהבתנו, זה שחלם רק עליי והיה מוכן למות
למעני. אמר, אך מעולם לא הגיע. השאיר אותי שם לבד. עומדת בגשם,
עם איפור שזולג מעיניי עם טיפות הגשם. עמדתי שם כמו בובה חדשה
שאיש לא רוצה, זרוקה לרחוב בגשם ובכפור. בובה חדשה, שכבר
הספיקה להתלכלך. בובה שהייתה בחוץ בגשם הראשון. בובה שבורה,
אחרי אותו גשם.
שבורה לרסיסי רסיסים, מנופצת כולי. בובת פורצלן שכזאת, הרוסה
לחתיכות קטנטנות.
נוטפת מים הלכתי, עד הבוקר שלמחרת. וכאשר אור בוקר הפציע
בעיניי ראיתי אותו. הוא עמד שם, עם הגב אליי. מדהים ביופיו,
גבוה, זקוף, שרירי כל כך... הר אדם ממש. עמד שם איתה. הם פגשו
את קרני הזריחה יחדיו ואני?! אני... פגשתי אותם... לבדי.
הוא גבוה כל כך, חזק כל כך, ואני כה שבירה, קטנה ונמוכה...
נפלתי על הרצפה. במקום בו עמדתי, פשוט התמוטטתי ולא היה בי
יותר כוח לקום. לא ראיתי סיבה להמשיך ולהילחם, הוא בגד בי
ואני? טיפשה... שוטה שכמוני, האמנתי לבן אנוש, ונתתי את לבי כך
שיוכל למעוכו כרצונו.
הם הסתובבו, וכשעברו לידי אפילו לא ראו אותי... מאושרים כל כך
וכה שקועים באושרם היו. היא אפילו דרכה עליי ולא שמה לב.
וכך מלאך היה מושפל על ידי בני אדם, מושפל? זאת לא מילה. דרכו
עליי במלוא מובן המילה. הרגשתי נבגדת, הרגשתי חסרת אונים.
מאז עברו מספר שנים. התבגרתי, הפסקתי להרגיש. נהייתי קרה כמו
בני האדם, "אנושית" כמותם. אולי כך אוכל להסתגל לכאב האל אנושי
הזה? אולי אם לבי יהפוך לאבן, העולם יהיה פשוט יותר...