"תוכיח לי שאתה אוהב אותי, נו קדימה תוכיח!" אני עומדת שם,
צורחת עליו - וכלום.
הוא פשוט מסתכל בי חזרה במבט ריק, כאילו אני אוויר.
ושוב פעם. יותר חזק שישמע "תוכיח לי שאתה אוהב אותי! למה אתה
לא מוכיח לי? תוכיח לי !"
אני מתחננת, עם כל הכוחות שלי, נאחזת בכל הברה, אני כבר לא
יכולה מכל הרגשות, ושוב כלום.
הפעם זה כבר לא תרגיל בתיאטרון, הפעם זה אמיתי.
אני כבר חושבת שאני משתגעת, אני ממשיכה לצעוק עליו ועוברת מרגש
לרגש כמו כדור פינבול,
מכעס לעצבים, ללעצב לתסכול, הכל בערבוביה כה גדולה שאני כבר לא
יכולה לסבול.
נהיית לי כבר סחרחורת כזו גדולה שהרגליים שלי כבר לא מחזיקות
אותי.
אני נופלת על הרצפה, בתחנונים אחרונים.
מקווה שהוא יבוא ויחבק אותי מאחור כמו שהוא תמיד היה עושה, כל
כך חזק שאני ארגיש את הלב שלו אוהב אותי.
ואז, הוא כאילו לא היה שם, ואני טובעת לכל השחור ולוחשת באפלה
"למה הוא לא הוכיח לי?"