יש את השיר של שרית חדד, אני לא באמת שומעת את השירים שלה, אבל
השיר נגע בי. קוראים לשיר "אבא".
בלילות מנסה לא נרדמת,
בגללך כל דימעה מלוחה.
אל תחשוב שאני מתלוננת,
תפילתי היא פשוט לראותך,
לחבק את האיש שבך.
והילדה הקטנה שהכרת,
השתנתה, מבינה קצת יותר.
אבא בוא וחזור הביתה,
שנשב לפחות לדבר.
בלילות רק אותך מדמיינת,
בחדרי כאן מול תמונתך.
אל תחשוב שאני מתעלמת,
מחכה בכל יום לשובך,
עם הלב שפועם את שימך.
אבא כל המכתב הזה מוקדש לך, אבל אתה כבר לא תקרא אותו.
זה קרה לפני שנתיים שמונה חודשים וארבעה ימים. בדיוק אחרי
יומלדת 17 שלי, התקשרו בבוקר ואמרו לנו לבוא, שאתה במצב קשה.
באנו כבר לא הייתי בשום מצב, לא חיכית לי, לא נתת לי צ'אנס
לבקש ממך שתשאר בשבילי. אני כועסת עליך, על הכל. על כל השנים
שלא היית ואז חזרת אליי לשנתיים שלוש ועזבת אבל תמיד. הייתי רק
בת 17, גיל הפריחה של כל הדבר הזר הזה שקוראים לו נעורים. בגיל
17 אף ילד לא חושב שהוא יאבד את אחד מהוריו. אני לא מבינה מה
עבר עליך כשלא היה איכפת לך אם אני חיה אם חסר לי משהו, חיית
ככה קרוב ל-4 שנים. ואז חזרת אליי, אחרי שאמך נפטרה זה היה
לפני יומולדת 15 שלי, ואני לא ידעתי אם אני מוכנה לקבל אותך
חזרה, בהתחלה לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן אבל אחרי שנה
שעדיין היינו בקשר ולא ברחת אז התחלתי לתת לך צ'אנס וזה לא היה
כ"כ נורא. ואותו היום הארור שבו נלקחת ממני ריסק אותי, הפעם
האחרונה שהתראנו הייתה ביומולדת שלי, איך אני אחגוג עכשיו, כל
שנה לקראת התאריך אני תוהה ביני לבין עצמי מה אני רוצה לשעות,
לצחוק או לבכות. בדר"כ לא זה ולא זה. איך הייתי רוצה לראות
אותך להגיד לך שאני אוהבת עד שד עצמותי, שהייתי נותנת כ"כ הרבה
כדי לראות אותך, לחבק שתגיד לי שאתה אוהב אותי ושאתה מצטער, זה
הכל, רק תתנצל ותגיד שכשלא ראית אותי ולא ידעת מה איתי נחנקת
מכאב כמו שאני עכשיו. ואני אסלח אני מבטיחה,אני אתרפק על הכתף
שלך, אבא שלי. ואני אספר לך על החבר הראשון, על מסיבת סיום
י"ב, על הצבא, ועל זה שכואב לי ורק בזה שתהיה שם תרפא לי את
הכאב. אבא, הזמן עוזר כן... הוא מלמד אותנו איך לשים את הכאב
הזה בצד לנשום עמוק ולדחוף אותו פנימה אבל כשהוא עולה איש לא
יכול להחזיר אותו פנימה. עוד מעט ימלאו למותך 3 שנים, 3 שנים
שאתה כבר לא איתי, שלוש שנים מאותו יום שבו קברתי אותך, שקרעתי
את החולצה השחורה שלי שהיה כתוב עליה "יחד" באנגלית וששמתי אפר
על קבריך. אני זוכרת שקרעתי את החולצה יתר על המידה, היו
צריכים לעצור אותי כדי שאני אפסיק כי לא היה לי מקום לכל הכאב
הזה, הכל הכביד עליי. בכל אופן אני מתגעגעת אליך המון.
לנצח... הילדה הקטנה שלך! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.