הרגשתי כמו חפץ. חד פעמית. לזרוק לאחר השימוש.
ריגוש זמני. בשר במבצע באטליז.
"רק היום! זוג שדיים וכוס, רווים באלכוהול, ללא יכולת תגובה!
לא תתחרטו!"
הייתי צריכה להטיח את הראש שלו בשמשה ולשבור לו את המשקפיים
ישר לתוך העיניים. אבל קפאתי. ואני עודני קפואה, שואלת את עצמי
למה לא הגבתי יום אחרי, יומיים אחרי, למה לא עשיתי כלום
באינספור הפעמים שראיתי אותו אחר כך?
למה לאף אחד לא היה אכפת, כמו שהם מעמידים פנים שאכפת להם,
למשמע הסיפורים בעיתונים?
הם כעסו. הם נדהמו. יום למחרת הם ברכו אותו לשלום, באותה
חמימות, אותה האהדה שתמיד הייתה להם כלפיו.
הוא נשאר מוקף בחברים שלנו. שהפכו לאט לאט לחברים שלו כי אני
דעכתי ודעכתי לעולם הפרטי שלי. הם אפילו לא שמו לב שהם איבדו
אותי.
למה אחרי שנתיים אני לא מוצאת מנוס מהמחשבות? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.