הקיץ ההוא. הקיץ שלפני שלוש שנים. זה היה הקיץ שאותו אני
זוכרת. הקיץ היחיד אולי שאותו תמיד ארצה בחזרה. זה היה קיץ ככל
קיץ, כך נראה לעין לא מזוינת או סתם עין שלא מכירה אותי. ואם
היא לא מכירה אותי, אולי אפילו טוב שכך. זה היה הקיץ שבו הוא
קרע לי את התחת! הקיץ שבו הוא בא בכל יום, ואימן אותי, רק
אותי... טוב, לא רק אותי, אבל הרגשתי נורא מיוחדת באותו קיץ.
קיץ עם המון זיכרונות. הזיכרון הכי חזק זה האימון ההוא, בערב,
לקראת התחרות. עוד לפני שהספקתי להגיד לו שאני לא נוסעת. זה
היה עוד מוקדם יחסית. אולי לקראת שש אחר הצהריים.
הוא נכנס לאולם וצעק עליי. הוא לא צרח עליי ככה בחיים שלו.
ואני, מזוכסטית קטנה שכמוני, אני נהניתי מכל צעקה. מכל צרחה
שיצאה מגרונו. כולם הסתכלו עליי בתמיהה כי אף אחד עוד לא שמע
אותו צורח ככה. אימון ארוך ומעייף. אני עושה פרצוף כועס אבל
ממשיכה לעשות ועמוק בפנים, עמוק בפנים... גועשת ונרגשת... הוא
מאמן אותי! אותי... לא אף אחד אחר, הוא כאן, היום, בשבילי...
וכשאני מסתובבת עם גבי אליו, כך שאיש לא יראה, החיוך הקטן של
ההנאה בורח לי על השפתיים לשנייה בלבד. ושוב צעקה...
ואני נופלת על השטיח, מנסה להסדיר נשימות... ואני שומעת שאגה
מהספסל. הספסל המתפרק הזה, במקום הישן והקדוש לי כל כך.
קומי!!!
לא יכולה... יותר...
קומי!!!
שאגות אימים, אני מתרוממת לאט לאט...
קדימה, נשאר עוד קצת!!!
לאט לאט, מנסה להרים את החנית הכבדה שמאיימת לפגוע בראשי כמו
אז, בפעם הראשונה, בתחרות הראשונה איתה... (היינו צוות טוב כל
כך, חוץ מהפשלה בתחרות... כל כך אהבתי אותה, ובדיוק לפני
שהביאו לי חנית חדשה, פרשתי... אבל למה אני מגלה לכם את
הסוף?)
הרגליים רועדות, כבדות כל כך, גם הן מאיימות ליפול, להתמוטט.
פיזית - הרוסה לגמרי, בלי יכולת בסיסית ביותר כמו לנשום. נפשית
- מאושרת, סוף סוף, הוא כאן, בשבילי, איתי, צורח עליי כמו
מטורף... כיף כזה לא היה כבר זמן רב מדי.
זהו, נגמר... זה היה אימון טוב... לכי לשטוף פנים וגמישות, הוא
זורק לעברי. אבל למה? אני זועקת ונרעשת בפנים, למה??? למה זה
חייב להיגמר? אתה פה, ואני רוצה עוד... עוד קצת בבקשה... אבל
האימון נמשך כבר שלוש וחצי שעות, והוא מגרש אותי הביתה...
זה היה טוב כל כך. האימונים האלה עשו לי כל כך טוב בנשמה, כל
כך אהבתי אותו, אני עדיין אוהבת...