בשחר הנבט, טמון גם קיצו.  
לשווא יתנשא למרום,
מיקח שידוליו תחנוני עקרים,
אילמים, אבודים, וסומים.

על הקרב המוכרע באיבו,
צמרת, נידונת רוח טועה.
מחושי נפטרים, זוחלים עד סופם:
ארצות הים,
מחוזותיה של אפרודיטי הנסיכה,
ארצות הציד הנצחי.
עדן, אוצרות, הרפתקאות וניסים,
שבע ריבוא עלמי חן, ע - בתולות,
בית עולמים,
ארצות החיים...
המאובנות.

מחדלה של הבטחת מטמון עלום,
לא ידוע
לא מצוי,
ולא נחשף.
שורשים מחילותיו,
מתמרי טבעותיו, זמנו.
קרביו וחובו, תוכו וברו.
היה או לא?

מצג שווא-חזון ייתמר,
יתנשא, ירהיב עד רקיע.
עתים יושפל במחזורי נשירים.
מתנשא ונכפף,
מרום ותהומות,
לוחות ושבבים.

ויש, יעל בסלסולי ארובה,
לשוני שלהבות יזין,
מכזבי להט-אש מיתמר וכובה.
נוחם שווא מתכלה.

או אז יזרו אפרו וזרעו
למשפט רוח תועה וטועה,
מכה ומוכה,
מכאיב וכואב,
מזין ומוזן,
ויכו שורש וציץ ירוק,
רענן ויפה,
זר, מנוכר,
וחף, ולא יודע
ובו, גם חייו גם מותו...