לפעמים (במיוחד בבוקר כשאני מתעוררת) יש לי טעם חמצמץ בפה. טעם
צהוב כזה עם קמצוץ של קליפה. (נידמה לי שגם היא צהובה). כולם
אומרים לי שזה לימון. אבל זה לא. אני חושבת שהייתי יודעת אם
היה צומח לי עץ לימונים בפה. אני חושבת שזה הוא. נו אתה יודע
על מה אני מדברת. אלברט.
אני חושבת שזה השם שלו כי לפעמים אני מקבלת מכתבים שממוענים
לאלברט ואני לא מכירה שום אלברט אחר. זה בטח הוא. אף פעם לא
פתחתי את המכתבים כי אני לא קוראת דואר של אחרים.
אלברט הוא אחר.
כן, הוא בתוכי, אבל יש לו אישיות משלו. אף פעם לא דיברנו או
משהו, אבל ואני לא מכירה אותו כל כך טוב, אבל הוא תמיד מזכיר
לי שהוא שם. הוא משאיר לי טעם חמצמץ בפה.
הוא לא מפריע לי, אלברט. אני לא מרגישה אותו גדול או משהו.
תמיד תהיתי איך הוא ניראה (אולי הוא דומה לי?).
פעם, כשהייתי קטנה, הייתי עומדת מול המראה שעות, פותחת וסוגרת
את הפה, מזיזה את הלשון לכל הכיוונים- למעלה למטה ולצדדים- ולא
הייתי מוצאת כלום. פעם חשבתי שאור צהוב בוקע לי מתחת ללשון
מאותת- כמו במורס אבל הוא נעלם תוך 3 שניות וניראה לי שזה היה
רק במוח שלי.
אלברט במוח שלי.
אני דואגת לצחצח שיניים ולשמור על הגיינה אוראלית מעולה.
לא בשבילי.
בשביל אלברט.