שש וחצי. בוקר, מתעורר משינה ויוצא מביתי לבוש בגד-ים, סנדלים
ומשקפת לשחייה של בוקר בים. נכנס למים הקרים בעוד השמש החלה
מחממת לאיטה את הארץ. מרוכז כל כולי בתנועות ידיי ורגליי
ובנשימה.

בחדשות השעה עשר בבוקר החלו שדרני הרדיו להודיע לראשונה כי כוח
אלקטרומגנטי אדיר מימדים עצר את המכשירים האלקטרוניים מפעולתם:
תאורה, מחשבים, מכשירי החייאה, חימום, קירור, הקפאה, רמזורים,
מתקני פיקוח ובקרה... התופעה הוציאה את כל המדינה מדעתה.
הכבישים התמלאו רכבים שנעצרו במקום, חסרי אונים מפני שמכשירי
הרדיו שברכביהם והטלפונים הסלולריים שלהם לא פעלו ולא יכלו
לספק תשובות בעניין הסתום. אחרים ישבו במשרדיהם באפלה, חסרי
אונים ומעש, שכן מחשביהם דממו! בבתי-החולים, מכונות ההנשמה
חדלו לפעול, מה שגרם לתוהו ובוהו מוחלט. בשדה התעופה נסגרו כל
הטיסות היוצאות והנכנסות, שעה שבשחקים נראו חגים במעגל מטוסי
ג'מבו כחסידות לבנות החגות בתרמיקות... ראש הממשלה ישב מפוחד
במשרדו, תוהה אם היה זה התא הירוק או אולי הכתום שגרם לכל זאת.
או אולי היו אלה שכנינו הפלשתינאים. ואולי האיראנים. מקטן עד
גדול היו אובדי עצות כולם! המדינה עצרה מלכת!!!

כהרגלי כשסיימתי את שחיית הבוקר, התיישבתי מעט על שובר הגלים
והתבוננתי לעבר החוף, חושב לעצמי: במה זכיתי מכולם? מדמיין
שורת שחיינים עושה דרכה במים ותוהה מדוע אנוכי היחידי, מדוע
אין עוד שגילו את הסוד. את ההתעוררות שבשחיית בוקר, להתמלא
ברעננות ובמרץ. אותו הבוקר שעצר את המדינה נעלם מעיניי. ההייתה
זו מתיחה של חבריי לעבודה, חשבתי, או שמא מתיחה תקשורתית?
בחדשות השעה עשר, מאזין לרדיו התוודעתי לאותו "בום
אלקטרומגנטי". אותו הבוקר שעצר את המדינה היה לדידי ככל בוקר.