[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מכתב וידוי שמצאתי על המדרכה, לצד בדל סיגריה ששרף וחרך מהדף
מבלי שפגם בכתוב:

שוב שולחת את ידי החרושה קמטים ונהרות כחולים, רועדת, רוטטת,
אוחזת בעט... עייפה, עייפה מאוד...
אותה מנת גורל נוגשת בימיי ובלילותיי וחירותי הנותרת, היחידה,
היא זו שעל הנייר, נשפכת, נשרפת, נשפכת, נשרפת... אפס, ערכו
המוסרי של וידוי זה, החותר אל האמת ובאחת נעלם כלא היה! האמת,
לעולם קשה היא מהשקר! אילו... (עיניי נחלי דמעה). חשבתי שלעולם
לא אבכה עוד בחיי!
(מציתה סיגריה נוספת). במשך חיי שקעתי למעמקי אימה נטולת
חלומות, אבודה בדרך ללא מוצא. משך שלושים ואחת שנים ושני
חודשים של ערפל ואפלה מאז אותו מעשה שטני שנתבצע בי, משך
שלושים ואחת שנים ושני חודשים נושאת את אות הקין על מצחי ובלבי
הפחד שמא מישהו עלול לגלות את הסימן שהותיר בי, את המעשים שעשה
בי אבי, לאורך שנים. בחיי נשבעתי כי לא אלד שוב לעולם, ועתה
בימי זקנה ולאות שוב הכה בי גורלי... בנ... בנו... מרצה את
קיומי בפרישות גמורה בתוך עצמי. תשושה, מתנכרת לשינה, נמנומי
קצר, מרפרף ולא עמוק. עד היום אינני מצליחה להימלט משאט הנפש
האוחזת בי בזוכרי את המראה ההוא ובחילה ממלאת את גופי התשוש.
אפס, מה נותר לו לאדם מאשר להסכין עם גורלו ועם זאת שוב לא
אוכל לכבוש את בחילתי... לא אוכל!
פעמים כה רבות בחיי התוודיתי אל הנייר על זיכרון זה, יונקת
בחוזקה מן הסיגריה אל ריאותיי ובשאיפה האחרונה הייתי מציתה את
הווידוי.
אפס, זהו מכתב וידויי האחרון. (הטלתי עצמי אל כיור המטבח תוך
פרכוסים, התלבטויות והתכווצויות איומות שאחזו בגופי כל כך עד
שאחז בי הפחד כי הוצאתי מקרבי הכול.)
הבהלה והחרטה נטשו אותי והנפש מצאה מנוח, אבל הגוף מתמיד
בקשיותו ובטמטומו, מתעקש להחזיק מעמד שעה שהנפש משתוקקת מכבר
אל החמלה והשלווה.
כן! גמרתי בנפשי ובדעה צלולה לשים קץ לאימה, לא מצאתי העוז
בנפשי להמשיך ולחיות, נפשי נטרפה, נקרעה לגזרים, בגד עלוב שבלה
מכביסות מרובות - אך הכתם לא די שלא נמחה, אלא... בגילי
המופלג, הוא חדר וגדל בתוכי מחדש.
שוב מתוודה אל הנייר - והרהור של דאגה עולה בי ברפרוף, ואשאל
את עצמי, ומה אם לא...
שלושים ואחת שנים ושני חודשים... ראיתי בו את קומתו ואת תווי
פניו של אבי. תעתוע אכזר של הטבע בידי הטבע. צחוק הגורל. יוצא
חלציו אשר נשאתי ברחמי, שתוי-הזוי, מוכה עיוורון, הכה בי וטימא
אותי ואת זכרי כפי שעשה בי אביו לפניו. לא! אמחה את זכרו -
אמחה את זכרי!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הלוואי והייתה
עבודה שבה הייתה
יכול לקום בבוקר
ולראות שכבר
כמעט 2000 שנים
הבוס שלך צלוב

שתוכל ללבוש
בגדים לבנים בלי
שיחשבו שאתה
הומו

והכי חשוב.
שאפילו שיש לך
פרקינסון אתה
יכול להמשיך
לעבוד


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/4/06 11:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גלאוריאן קריאשנז

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה