פרק ראשון


א

באמת שהיתה דעתה פזורה. מחשבות באות והולכות כמו רכבות. באה זו
וצופרת, חולפת על פניה חברתה וגונבת דעתה לצפירתה שלה. וגם זו
המחשבה אודות הרכבות הסיחה דעתה ממחשבה שקדמה לה. ומה קדמה?
ניזכרה, אודות הזמן שחלף חשבה. האומנם עבר יותר מחודש... ומדוע
ניזכרה בבעלה? כן, בזכות כיסא הסטודנטים שניצב לידה, שעליו,
אגב, ישבה הבחורה המוכרת כל כך, אולם לא הצליחה להיזכר מהיכן.
הרצאה שלימה היתה לו לבעלה, יותם, על כיסאות אסימטרים אילו אשר
גידלו להם שולחן, או כפי שדייק לומר, שולחנון, מהמסעד ימינה עד
לחזית.
פה במרפאה עשו בהם שימוש אחר, באמת רעיון מתוק, ניצבים היו
שלושה כיסאות סטודנטים זה לצד זה, מעל האחד תלוי שלט ובו רשום,
"עד חודש שלישי", לשכנו הוזז השולחן והורחק מהמסעד ומעלו
נירשם, "עד חודש שישי" ולשכנו של שכנו הורחק השולחן מהמסעד
למדי ומעלו נירשם, "עד חודש תשיעי". אין ספק שגימיק מתוק זה,
לא נועד לשימוש המבקרות וכרסותיהן התפוחות, החדר רוהט בכורסאות
ובספות נוחות ואם זאת אינך שוקעת בהן שלא תקשה הקימה. אולם
מדוע בחרה הנערה לשבת דווקא בכסא ועוד דווקא בכיסא סטודנטים
ועוד דווקא נדחקה אל כיסא "עד שלושה חודשים" הצפוף מבין
השלושה. אם חשק ישבנה בכיסא במקום כורסא אזי ראוי היה לה
להתרווח על המרווח מבין הכיסאות. או אולי ברצינות שמה את דעתה
למינון החודשים המותניים מעל הכיסאות, שהרי באמת לא עברה הנערה
את החודש השלישי. ניתן ליראות עדין מה רזה היא, היכן ראתה אותה
קודם? ודאי ראתה אותה... יותם נהג לומר כי הסיכוי שתראה אדם
ותחשוב שאינך מכיר אותו, קטן מהסיכוי שתיראה אדם ותחשוב שהנך
כן מכיר אותו. ויסתבר לך בסוף שאתה באמת כן מכיר אותו, נהגה
היא להוסיף. ונהגה להקניטו "שוב עוסק אתה בסטטיסטיקה" והוא
מתגונן "שוב על שום מה?"
פעם ראשונה שהיא עולה לירושלים מאז ארע האסון. בדרך ניסתה לנחש
היכן בדיוק קרה. פחות או יותר היא ידעה. היכן בדיוק קפצה אותה
חיה רעה שאילצה אותו לסטות מהדרך ולהתהפך. ואיזו חיה רעה היתה
זו? נמייה? אולי ארנבת.
איזו לאות ירדה עליה. בדרך כלל היתה מעלעלת בעיתוני הנשים,
המקום מקנה לגיטימציה. נכנסה אל הרופא אישה דתייה כבת שלושים
וחמש ככל הנראה בחודש השמיני להריונה. עתה היא נשארה יחידה עם
זאת שראתה היכן שהוא זה מכבר. מצח גבוה, ברונטית ומבע אטום,
שמלה לבנה, בוהה, גם היא לא נטלה ירחון, אולי גם דעתה שלה
פזורה. האם מסיחה אני אותה ממחשבותיה כשם שהיא אותי מסיחה? לא
ניראה שכך. כאילו אינה חושבת.
כמה היתה רוצה להיות עתה במקומה של זו, בכיסא "עד חודש שלישי".
מעולם לא השיחה עם יותם על ילדים. ודאי שקנו דירה עם שלושה
חדרים שירווח המקום גם בעתיד. זה היה מזמן. וחיסכון, פתחו לו
חשבון, לחיסכון, לעתיד. מעולם לא דיברו על הילדים עצמם, איך
יקראו, מה יחונכו, תזונתם, אלה לא הוזכרו.
לפתע נמלאה חרטה על שהולכת לבזבז את זמנו של רופא הנשים לריק.
נכון שצריכה היא זה מכבר בדיקה שגרתית, אולם עתה עשתה לה את
בדיקה זו גושפנקא לעלות לירושלים. כמה אהב יותם את המילה
גושפנקא. עוד כשהייתה תלמידתו העירה לו על שימוש מופרז ולעתים
שלא במקום במילה זו.
היא מטלטלת את ראשה. אין היא רוצה לנווט את המחשבות לתקופה זו,
תחילה רוצה לחשוב על מחשבותיה מהדרך, משער הגיא עם המכוניות
השרופות בצדי הכביש, חום. כל רגע דמינה שהנה היא רואה את הפיאט
הלבנה הפוכה, בוערת, השיר "באב אל ואד" לא הפסיק לזמזם
באוזניה... באב אל ואד לנצח ל... הבחורה בשמלה הלבנה, המוכרת,
זזה על מושבה. ודאי היא על גבול שלושת החודשים שהקציב לה הכיסא
וכבר רוצה לעבור לכיסא "עד חודש שישי".
מה עוד אמר יותם על כיסא הסטודנטים? לא אמר כי אם דקלם. הרצאה
שלמה אודות כיסא שחיברו לו שולחן. כמה צעירה וחוצפנית היתה,
בעשר שנים מבוגר ממנה. היה.
עדין היא לא מבינה. חצי שעה טרם נהרג עוד דיברה עמו. האם יכלה
למנוע? היא התקשרה אליו בערב מתל אביב ואמרה לו שהיא עולה
לירושלים שלמחרת צריכה להיות בבית משפט העליון לעניין פורמלי
קטן לשם לקוח שלה, ולעיין בתיקי המשטרה, ולראיין את השוטר שהיה
מעורב. בין כך ובין כך אמרה לו כי היא עולה על האוטובוס הבא
וכי בעוד פחות משעתיים היא תגיע אל הדירה לעשות שם את הלילה.
פעמים ספורות בלבד ביקרה בדירה ששכר בירושלים לצורך ארבעת
הלילות שעשה בבירה. בעוד שנתיים אמור היה לעבור ללמד בתל אביב,
עד אז סיכמו שיגורו בנפרד במהלך השבוע ויתאחדו בתל אביב לסופו
שכן היא, עפרה, עובדת כל השבוע בתל אביב בבית המשפט המחוזי.
היכן היתה? כן, מאחר וצריכה היתה להיות בירושלים למחרת, תכננה
לבוא בלילה לדירה. יותם התנגד בכל תוקף שתיסע לבד בשעה מאוחרת
זו ואמר שהוא ירד בעצמו, עם הפיאט, עכשיו לתל אביב ומחר יחזור
לבירה יחד עמה שכן עניין קטן יש לו בתל אביב שאינו סובל דיחוי.
משהו מנבא רעות היה בקולו. האומנם? האם כך נדמה לה בדיעבד?
ואולי היה קולו סתם נלהב כהרגלו בשעה שמתלהב? האם היא מדמיינת
עתה שרעד קולו?
על מה תחשוב עתה? אולי היא לקוחה לשעבר זו הבחורה המוכרת. לא
יתכן, הרי זוכרת היא כל תיק שטיפלה, כבר שובחה זה מכבר בפי
שופטים בכירים על זיכרונה החזק, הנכון, המדויק, לא ירחק היום,
אמרו, והיא תג...
חריקת כיסא שוב החרידה את מחשבותיה. הבחורה נעה שוב על מושבה.
שוב ניזכרה במעמד המוזר כשהיא היתה זו הלכודה בתוך כיסא, כיסא
כמו זה. אז היתה זו היא שחרקה והחרידה מחשבה, ועשתה זאת גם
בכוונה תחילה... אולי גם הבחורה המוכרת הזיזה את הכיסא בכוונה
למשוך אותה ממחשבותיה, אולי מנסה היא לומר "גם אני אותך
מכירה", גם היא מואשמת 'בהחרדת מחשבות בכוונה תחילה'.
הבחורה ישבה שותקת. סתם הזיזה את כיסאה ללא כל כוונה. שלא כמו
עפרה שהזיזה את כיסאה בכוונה למשוך את יותם לדבר.
המקרה ארע כשהייתה עוד סטודנטית צעירה למשפטים. היא הוכרחה
להשתתף בקורס "תלמוד, חוק ופילוסופיה" בהנחיתו של מרצה צעיר,
דוקטור לפילוסופיה יהודית, יותם שביט. שבה הקורס את ליבה והיתה
נשארת אחרי תום השעורים לפולמוסים עם המרצה. בתחילה שחו בנושאי
הקורס, אחר כך גלשו לנושאי פילוסופיה ולבסוף דיברו בכל, החל
באומנות וכלה בתרבות.
יום אחד לאחר שיעור ביקש יותם לשוחח עמה בדבר מה. עפרה מיד
הבינה שמבקש לשבור את הסטאטוס קוו של יחסיהם. התיישבו שניהם
בכיסאות סטודנטים בפאתי הכיתה זה לצד זה. יותם ישב במבע אטום
ולא אמר דבר, גם נראה שאינו מתכוון לומר. חריקת כיסא מכוונת
מצידה החרידה אותו משתיקתו. אז החל מדבר. "כן. כיסאות אילו הם
חיה מוזרה. צימחו להם שולחן, או אם לדייק - שולחנון, מכביד את
הכניסה אליהם ואת היציאה. מתנדנדים הם תמיד גם בטרם נידרש
שולחנם לשימוש ומשנדרש הוא דביק ואינו גדול דייה להכיל את כל
סיפרי העזר ואף לא את חלקם. ניסו השקדנים לחסוך בשולחן ומיזגו
אותו לכיסא. אף קרה שראיתי מאפרה באותם ספיחי כיסאות המתעקשים
לקרוא לעצמם שולחן. כאילו נידחק לו אדם לכיסא עם שולחן רק
על-מנת לעשן סיגריה, ואם רצית לרוקן את אותה מאפרה, יהא עליך
להפוך את כל בן כלאיים זה ומאחר ומיושב אתה כבר בכיסא ואינך
יכול לקום, תאלץ להתהפך יחד עמו ואפר המאפרה יתערבב וידבק בך
ואל עפר תשוב. יושב לו אדם כרוך בכיסא." עפרה צחקה ואמרה
"הרצאה נאה, הרצאה נאה." ויותם אמר "אם יכתבו כל השירים,
ויולחנו כל הלחנים, האם יהיה מספרם זהה?" עפרה ענתה "דוקטור
שביט נעשה מתמטיקאי? הרי זאת שאילה בסטטיסטיקה." אמר
"בסטטיסטיקה מדוע?" אמרה "הבה ניראה, אותיות אל"ף בי"ת יש
עשרים ושתים וסולם התווים מכיל רק כשבעה תווים ועוד כחמישה
חצאי טונים. הדעת אומרת כי עם אותיות יש אפשרות ליצור יותר
קומבינציות מאשר עם תווים, ומכאן נובע שיהיו יותר מילים
מתיבות, ויותר משפטים מפראזות מוסיקליות, ויותר שירים מלחנים,
מ.ש.ל". יותם הזמין אותה למסעדה או סרט.
האישה הדתייה יצאה מהרופא וניגשה אל פקידת הקבלה לתכנן את
צעדיה הבאים. בזמן שהפקידה רשמה היא הסתובבה אל הבחורה הצעירה
בשמלה הלבנה ואמרה "זו הפעם השביעית שלי וכל פעם אני נרגשת
מחדש. זו היא חוויה נפלאה, אינך צריכה לחשוש, בעזרת השם נתחזק
ונביא בן זכר בריא וחזק שיהיה נחת להוריו ואלוהו." כאן ניעורה
הבחורה בלבן ואמרה "אביו של זה כבר אינו בחיים." הרופא יצא
וקרא למיכל אור להיכנס, הבחורה השתחלה בקלילות מכיסאה ונבלעה
בחדר הרופא. עתה ניזכרה עפרה היכן ראתה אותה קודם. בהלוויה,
בהלוויה של יותם.






ב

הנה סימה לבחוש את הספל האחרון, עתה צריכה היא לחזור אל חדר
האורחים ויותר מכך אל האורחים עצמם. הנה עוטה חיוך ונכנסת,
השחור למנחם, התה למינה, לדינה רק מים.
אחותו של יותם, מינה, באה לבקר. מאז השבעה לא ראתה אותה ואת
בעלה וזה האחרון צירף אליו את בתו דינה מנישואיו הקודמים.
נותנים המשקאות אמתלה לשתיקה. גם בעבר שהיתה נפגשת עם מינה
ובעלה היתה שתיקה. מינה, וכמוה יותם, אינה דברנית גדולה. בעבר
נהג בעלה מנחם לשבור את השתיקה, אולם היום הוא טרוד בענייני
בתו דינה מנישואיו הקודמים ועל כן שותק גם, מינה כהרגלה שותקת
ודינה, זו הבת, בעניינים שטרוד אביה בגינה, טרודה גם היא
ושותקת גם כן. יושבים, שותקים, רכשי לגימות נשמעים. ועם זאת,
שלא כמו בעבר, היום היא שמחה על זו השתיקה שנפלה. נותנת דרור
למחשבותיה לנדוד. ולהיכן נודדות? אל אותה האישה בלבן שנכחה
בהלוויה של יותם. גם בהלוויה, כבמרפאה, לבשה לבן וכבר אז ניראה
הדבר תמוהה בעיניה, מחד. מאידך, את מקומה בקהל הרב שנכח
בהלוויה, קבעה בין כל אותם סטודנטים של יותם שבאו ללוותו בדרכו
האחרונה, ודאי תלמידתו היתה. היפנים נוהגים ללבוש לבן
בהלוויות. לבן, לדידם, הוא צבע המוות. דבר אחד ודאי, בחורה זו,
אין היא יפנית.
דומה לדינה אותה בחורה, מיכל אור קרא לה הרופא. מזכירה את דינה
במידה מסוימת. קודרת, צנומה, חסרת נפח. גם דינה זו חיה מוזרה,
ערב אחד כשהייתה בגילופין נתקלה בעפרה, נעצרה לידה ואמרה
"החולות של תל אביב נודדים..." והלכה. מדוע אמרה? קשה להחליט
אם היא יפה או מסכנה... "וכך נולדתי אני בחולות, עלמת החן היתה
אימי בחולות, בבבבבחולות..." שיעול של דינה שם קץ לזמזומה
הפנימי של עפרה, כאילו הרגישה שבה עוסקות מחשבותיה. והיא בכלל
חשבה על אותה מיכל אור, הלבנה, ועל אותו המעמד אצל רופא הנשים.
ומתוך שחשבה ברופא הנשים ניזכרה בנסיבות העגומות שהביאוה אליו
מלכתחילה, אותה תאונה, מזמן, שנתעברה בשגגה וגירדה את עוברה
בחזרה אל בוראו. עתה היא מתקנאת באותה מיכל אור בשל הריונה.
האורחים קמו, הודו, ברכו והלכו.


ג

למחרת עלתה עפרה לירושלים. חוקר פרטי ששכר משרדה ביקש להעביר
לה חומר כלשהו הנוגע לתיק שהיה בטיפולה. היא יכלה לבקש ממנו
שישלח בדואר, אולם אין, לעניות דעתה, לסמוך על שירותים אילו,
ובנוסף אהבה להיפגש עם אותו אדם שהיה משתף אותה בסיפורי בלשים
משעשעים ומעניינים למדי.
אחרי שלקחה את המעטפה והקדישה שעה קלה למוסר המעטפה בבית קפה,
עלתה להר הצופים לאוניברסיטה.
דיקן הפקולטה למדעי הרוח יצא אל פתח משרדו להקביל את פניה
בידיים פשוקות כשזמזמה לו פקידתו על דבר בואה של אלמנתו של
הדוקטור שביט ז"ל הגברת עפרה שביט. כעשרים דקות טרם שניגשה אל
הדיקן, הלכה אצל מחליפו של בעלה, הדוקטור שול. זה האחרון ירש
את משרתו, משרדו ותלמידיו של יותם.
הוא קיבלה בברכה, ניחם, הספיד, שיבח והגיש לה, לפי בקשתה, את
רשימת התלמידים שירש ...רק אם אין זו חוצפה יתרה, מבקש לדעת
לשם מה צריכ... ערב זיכרון, רעיון נפלא. ראוי בעלה המנוח זצ"ל
לערבי זיכרון רבים. מי ייתן ויהיו כל אלמנות ישראל מסורות
ונאמנות ומוקירות זכר כאלמנה זו... ודאי שיבוא, ישמח לבוא וגם,
אם יבקשו, יאמר מילה או שתיים. מודה מראש על ההזמנה... לא, אל
לה לדאוג, יש לו עוד העתק. וגם אם אין, זוכר אותם בעל-פה, הרי
הם תלמידיו, חה,  חה... יכולה היא לקחת ולשמור את הרשימה
לעצמה, גם את שמו וכתבתו תימצא רשומים שם אך טלפון אין לו...
כמובן שיסלח לה... אם זמנה דוחק מאד, אולי תיאות שיזמין לה
מונית... רצונה רצונו... כן, רק אלה היו תלמידו של בעלה ז"ל,
ארבע כיתות, בזה הוא בטוח,  מהללים ומדברים בו ללא הרף, שאר
תלמידי הפקולטה לא זכו לקטוף מבינתו של אותו אלוף, מורה
נבוכים... ודאי שממהרת. שלום אם כן... בטוחה שאינה זקוקה
למונית..."
עפרה יצאה אל המסדרון. היא מעיינת ברשימת התלמידים. גם לאחר
שחלשה פעמיים לא מצאה שום מיכל אור ואף לא כל אור אחר, או אז
הלכה למשרדו של דיקן הפקולטה.
לאחר שדרש בשלומה והחמיא למראה ושיבחה אותו על הספדו בהלוויה
וסירבה לקפה, אמרה שמבקשת את עזרתו בעניין פעוט. נכון הוא
לעזור. ובכן, כשעברה על מורשת רשימות שהשאיר אחריו בעלה, מצאה
מאמר, בכתב יד, שניראה כי נישלח אל בעלה לשם חוות דעת. בתחילה
חשבה כי של אחד מתלמידו הוא כתב היד אולם כשעברה על רשימת
תלמידים לא מצאה שם את בעלו. לפיכך היא חושבת ומשערת כי המאמר
הוא של אחד מתלמידו משנים קודמות או אחד מבאי הפקולטה שלא זכו
ללמוד אצל בעלה. חלף חודש ולא בא אדם לדרוש את המאמר ומאחר
שבכתב יד הוא כתוב ואינו מודפס, היא משערת כי זהו ההעתק היחיד
ומבקשת להשיב את המאמר אל בוראו שאולי לא שמע על מות בעלה
ומשתומם מה ארע לכתב ידו ובמה אתרע מזלו שלא לקבל תגובה בגינו.
אולם בעיה לאתר את אותו אדם שכן מסתמן כי נישפך קפה או תה על
אותו המאמר ונימחק שמו וכתובתו של יוצרו כל שנישאר הוא שם
משפחתו, אור, ואולי גם אות אחת או שתיים משמו או שמה הפרטי.
הדיקן הרהר כמעה ואמר שאינו זוכר תלמיד או תלמידה ששם משפחתו,
'אור', אולם יכול להיות שטועה או שכח. מיד יבדקו במחשב
הפקולטה. עפרה אמרה, אולי מיכל שמה? פני הדיקן נשארו כשהיו.
השם אינו אומר לו דבר. בדקו במחשב. לא נימצא 'אור' אחד בכל
הפקולטה למדעי הרוח בעשר השנים האחרונות.


ד

כל מה שלא העזה לחשוב ביום חלמה בלילה. התהפכה על משכבה והנה
מיכל אור שוכבת על סף קבר פתוח קורעת ללדת בשמלתה הלבנה וכל
מאמץ לא ניכר בפניה. והנה ראשו של התינוק, תינוק רגיל ככל
התינוקות שדומים אחד לרעהו, אולם עפרה יודעת שהיא התינוק. והנה
היא נולדת ונופלת הישר אל הקבר הפתוח אל יותם ששוכב שם בעיניים
עצומות ועצמות לחיו הגבוהות ורזות. והנה היא שוכבת בקבר אך
יותם כבר אינו שם, הוא עומד על סף הקבר הפתוח ואומר, כמצטט את
ברונו שולץ או אחר, "אין מקום לשניים בקבר אחד" ועוד אומר
"מיתתו של אחד היא תחייתו של אחר". והולך. כורך ידו סביב מיכל
אור כמנחם.
למרות שלא זכרה עפרה כלל את חלומה בבוקר, ואולי בשל כך, גיבשה
החלטה, בזמן שהלכה במסדרונות בית המשפט, לברר מי היא מיכל
אור.
תלמידתו היא לא היתה. גם לא אישתו של אחד מתלמידו. אולי חברתו
של אחד התלמידים? לאמת השערה זו יהיה מסובך, אולי אפילו לא
ראלי, יש לשאול את כל התלמידים הזכרים לשם חברותיהם. אין זה
מעשי כמובן. אפשר להזמינם לערב לזכרו בתקווה שיגיעו עם בנות
זוגם. גם למעשה מעין זה אין ערובה להצלחה, אך סביר להניח כי מי
שהגיע להלוויה יגיע גם לערב זיכרון. אם כך, מדוע לא באה מיכל
אור בשבעה? שאר התלמידים באו, ניחמו, כיבדו, התכבדו, החזירו
ספרים ששאלו מספרייתו הענפה של יותם. תמיד שמח להשאיל ספר זה
או אחר לתלמיד זה או אחר.
עפרה נעצרה באמצע המסדרון. נעצרה משום שנזכרה בתלמידה אחת, רחל
גל שמה, שהחזירה ספר בשמו של תלמיד אחר, תלמיד של יותם שנהרג
בלבנון בעת שעשה מילואים לפני כחודשיים, "אביו של זה כבר אינו
בחיים" אמרה מיכל אור טרם נכנסה אל הרופא, ודאי היתה חברתו של
אותו הרוג, ועוד ניזכרה עפרה בערב אחד שדיברה עם יותם בטלפון,
שוב כשהיא בתל אביב והוא בירושלים, ציין בפניה שהולך לנחם
אבלים, הורי תלמיד שלו, יוצא סיירת, שנהרג בהיתקלות עם מחבלים,
ודאי מיכל אור היא חברתו של אותו תלמיד... מה היה שמו...
וכששמעה שנהרג יותם בתאונה, באה להחזיר לו על ביקורו שלו
וללוותו בזו דרכו האחרונה כאומרת "אהובי אינו בחיים כדי לחלוק
לך כבוד שחלקת אתה לו. באתי אני להחליפו".
'כנגד ארבעה בנים', זהו שם הספר שהחזירה רחל גל בשמו של התלמיד
שנהרג. עפרה עלעלה בו בפיזור דעת. אין זהו ספר בדיוק כי אם אגד
מאמרים כנגד ארבעת הבנים שכנגדם דיברה התורה. גם ליותם יש שם
מאמר פרי עטו, שמו, 'ושאינו רוצה לשאול-הבן הראשון'.
עפרה יודעת לשאול. שאלה, "מי זו מיכל אור?" וענתה, "ככל הנראה
אהובתו של תלמיד שנהרג." שאלה, "מדוע הוחלפה המילה 'יודע'
במילה 'רוצה'? ומדוע נכתב 'הבן הראשון'. שהרי זה שאינו יודע
לשאול, הבן הרביעי הוא?" זו הפעם השניה שהיא נתקלת בבן שאינו
יודע לשאול. הפעם הראשונה היתה כשעלעלה ביומניו של בעלה המנוח,
מצאה התייחסות אל הגרידה שעברה "הופל ילדנו טרם למד לשאול"
נכתב שם "בני הבכור שאינו יודע לשאול".
שאלה, "מדוע הפסיק יותם לכתוב ביומנו שלושה חודשים לפני מותו?"
וענתה, "לא יתכן שהפסיק, כנראה חסרה המחברת האחרונה."


ה

שוב עלתה לירושלים. נהג האוטובוס מוריד הילוך... אחינו הנהג,
אחינו הנהג, סע מהר, סע מהר, אם תיסע מהר יתפוס אותך שוטר, סע
לאט, סע ל... חייל עייף שמט ראשו על כתפה, פיו פתוח, פס דק של
רוק, עינו מרפרפות, היד רפויה על הנשק. אין היא מעירה אותו,
המגע. אתמול בערב התקשרה אל רחל גל, היא הודתה לה על שהחזירה
את הספר בשמו של התלמיד שנהרג... מה היה שמו אגב... כמובן,
רונן צדוק, פרח מזיכרונה, המסכן. ובכן, אותו קובץ מאמרים מסתבר
שניתן במתנה מבעלה המנוח... לא, אין צורך שתטריח את עצמה. היא,
עפרה תחזיר למשפחה את הספר שניתן לבנם, זיכרונו לברכה, כשי. רק
כתובתם אינה בידה... לא, אין היא מכירה את הרחוב, איפה בערך...
תלפיות מזרח, הרבה תודות. באמת טרגדיה, בחור צעיר כל כך,
ומוכשר... הניח אחריו אישה אם אינה טועה... נכון ארוסה, טרם
נישאו... מה היה אגב שמה... גם מזיכרונה פרח... באמת
טרגדיה...
אחר כך ניגשה אל כוננית הספרים, הוציאה את קובץ המאמרים 'כנגד
ארבעה בנים', פתחה אותו ורשמה בפינת חלקה הפנימי של הכריכה,

"לרונן צדוק,
מקווה שתפיק ממנו את מירב התועלת.
דר' יותם שביט."

וחתמה את חתימתו. החייל התעורר.


ו

"קפה או תה?... הנה היא כבר שופתת את הקומקום... באמת נחמד
מצידה של הגברת דוקטור שביט שבאה, האומנם העניק הדוקטור את
הספר לרונן?... אכן, יש הקדשה, מוזר שלא ראיתי אותה קודם... גם
רונן לא הפסיק להלל את מורו, תמיד אמר, 'הנה, מי אמר שאין עוד
אנשי קומה ורוח בירושלים. ראי אמא, אני לומד אצל הדוקטור יותם
שביט, לא כולם יש בחלקם הכבוד הזה'... תיראי אותי, שלושה
חודשים והדמעות טרם יבשו. רק נידמה שכלו המים וכבר באים במקומם
מים אחרים... אינך צריכה להודות לי, לכבוד היה לי להשתתף
בהלווית בעלך... אינך צריכה להתנצל גברת שביט, ביקורך היום
מספיק ויותר. שמחה אני שבאת... כן, עמד להינשא, רונן... בחורה
נפלאה. יפה ומשכילה, כמו בת היא לי. כמה עזרה לי. חודש שלם גרה
בביתי, ניחמנו אישה את רעתה, עד שהכריעה הצער ונוספו עליו
הגעגועים למשפחתה והיא חזרה לקנדה... כן, קנדית, בת לזוג
יורדים, אנשים נחמדים... כבר חודשיים שהיא בקנדה אולם כל
יומיים או שלושה מגיע מכתב, כששמעה על מות בעלך ביקשה ממני
למסור את תנחומיה... גילה קוראים לה, גילה רז, בעלך המנוח פגש
בה כשהגיע עם בת אחותך לנחמנו בשבעה... כן, עם אחייניתך הגיע,
מה היה שמה? מירב אולי?... מיכל, נכון, מיכל אור שמה, בחורה
שקטה, חיננית, דומה לך מעט... כבר את הולכת, הנה מוכן הקפה...
אם כך רוצי מהר לחנות, ודאי ימצא בה הארנק... אולי רק מים קרים
תשתה הגברת, הרי היא כל כך חיוורת... כן, הארנק. לכשתימצא אותו
היא מוזמנת לחזור... ותודה עבור הספר..."


ז

הנוף חלף מהר מבעד לזגוגית האוטובוס המלוכלכת. שמש שוקעת של
שלהי הקיץ ריצדה על יערות האורן הסימטרים של הגיא. על שדות בן
שמן.
כל אותו הנוף נשקף דרך זכוכית השעון. והיא, ממקדת את המבט פעם
בנוף ופעם במחוגים. אותם אנשים בתחילת המאה אשר היו יורדים
מירושלים לתל אביב, מסע של יומיים ויותר ארכה אז הדרך, הקלה את
המעבר מעיר אחת לאחרת. קשה לחדור אל ירושלים מתל אביב בשעה
ולחזור חזרה אחרי שעה. לכן היא נכנסת אל המקלחת ונותנת למים
לזרום כמו שקראה בהרבה ספרים וראתה בסרטים. היא לא שוכחת לסבן
מתחת לשדיה. למיכל אור יש חזה קטן, אין היא טרודה בבעיות מעין
אילו, פטורה היא מסיבון מעין זה. עפרה ממשיכה לסבן, ידה גולשת
במורד גופה. היא אינה חושבת על דבר, עינה עצומות, שיניה נושכות
בשפתה, ממלטות ספק חיוך ספק עווית, הסבון נשמט. עפרה גמרה לסבן
את עצמה, מחר היא תתקשר למשרדה ותאמר שטעתה, שעדיין אין היא
בשלה לחזור לעבודה. נכון, חשבה שטוב יהיה בשבילה לעבוד כבר
שבוע אחרי השבעה, חשבה שהעבודה תסיח את דעתה, אולם טעתה, היא
צריכה עוד חופש, דברים רבים נותר לה לסדר. הנה, כבר מחר היא
חייבת לעלות לירושלים לטפל בעיזבונו של בעלה, דברים רבים הוריש
לה, מלבד רכוש גם מורשת רוחנית, את יומניו יש לארגן, מאמריו,
קופה של שרצים השאיר אחריו. עוד תחזור לעבוד, בל יחששו, אולם
בחודשים הקרובים היא מבקשת לנוח. חופשה ללא תשלום. מודעת היא
שהדבר יעקב את הקידום הצפוי אל כס השופטת, אולם יש סדר לדברים,
לכל תקופה יש את מעשיה, לכל זמן ועת לכל חפץ, לכל איש יש שם,
לכל שיר יש מנגינה.



















פרק שני


א

הדבר הראשון שעפרה תעשה בירושלים לאחר שתשכור חדר במלון יהיה
לחזור אל מרפאת הנשים, לגשת אל פקידת הקבלה ולספר לה על הבלבול
שארע בזמן ביקורה האחרון במרפאה. מסתמן, ככל הנראה, החליפה את
כפפותיה בכפפות של מטופלת אחרת, מיכל אור שמה, בזמן שהמתינו
להיכנס אל הרופא. כפפות של עור, יקרות למדי, הן כספית ויתרה
מכך רוחנית, שכן ניתנו כמתנה מבעלה המנוח. אם תיאות הפקידה לתת
לה את כתובתה של מיכל אור זאת, היא תוכל כבר היום לתקן את
המעוות. הפקידה תאמר שאין בידה כתובת או טלפון של מיכל אור.
היא תספר כי שביקשה ממיכל אור את פרטיה, התחמקה מיכל בטוענה
שאינה גרה במקום קבוע. גם את פירטי הוריה סירבה למסור. הפקידה
תייעץ לעפרה להמתין עוד כשבועיים ימים, לעשרים ושלוש לחודש
בשתיים וחצי, הוא מועד התור הבא של מיכל אור אצל הרופא. עפרה
תאמר שטרחה רבה בשבילה לעלות מתל אביב לירושלים וכבר תלך
לכיוון הדלת כאשר תיזכר לפתע הפקידה במקום עבודתה של מיכל אור,
קופאית בסופרמרקט ברחוב יפו. הפקידה תגלה כי כבר אז ניראה הדבר
תמוהה בעיניה שמיכל אור עובדת עם מספרים שהרי אפילו את מספר
תעודת הזהות שלה אינה זוכרת בעל פה.


ב

ביומיים הראשונים עוד התהלכה בזהירות. כובע רחב שולים חבשה,
מניעה באיטיות את עגלת הקניות בין המדפים העמוסים, כובשת את
ראשה במוצר זה או אחר כשמגיעה אל אזור הקופות.
ביום השלישי ניגשה אל מי שנראתה לה הקופאית הוותיקה של
הסופרמרקט ושאלה אותה אודות מיכל אור. היא כבר אינה עובדת כאן
יותר, עבדה כחודשיים ואחר פוטרה. הותיקה לא ידעה דבר על גורלה
מאז.
כשעמדה עפרה לצאת, עיכב אותה מנהל הסופרמרקט. הוא הכניס אותה
לפינה מזוגגת ששימשה ככל הנראה כמשרדו וזימנה ליישב. הקופאית
הותיקה גילתה לו שחקרה אודות מיכל אור והוא ביקש לדעת איזה
עניין יש לגברת באותה מיכל אור, שמו אגב אם שכח לציין הוא
אבשלום. עפרה שיבחה את המנהל על חושיו המפותחים, אכן, שמה שרה
אהרונסון והיא חוקרת העסקת עובדים שלא כחוק מטעם מס הכנסה סניף
ירושלים. עתה משנחשפה זהותה, יכולה היא לשאול בחופשיות את כבוד
המנהל אבשלום על, תיק א789/ - מיכל אור. היא הוציאה פנקס מתיקה
ופתחה אותו.
המנהל סיפר כי לפני שלושה חודשים בקירוב ביקש ממנו לקוח קבוע
של הסופרמרקט, אקדמאי במקצועו אשר שמו פרח לו מזיכרונו, לסדר
עבודה לאחייניתו, מיכל אור שמה. עפרה השימה עצמה מעלעלת בפנקס
ואמרה, דוקטור לפילוסופיה יותם שביט שמו. המנהל הנהן לאות חיוב
ואמר שהסכים לקחת אותה לחודש ניסיון טרם יפתח לה תיק מס הכנסה.
אותה מיכל אור, למרות שהיתה טיפוס גולמני מעט וקריר, עבדה
בשקדנות ובאמינות לכן החליט להעסיקה על בסיס קבוע ובקש מימנה
פרטים אישיים וצילום תעודת זהות על מנת שיוכל להצהיר בלשכה,
ביטוח לאומי וכו'. כאן קרה דבר מוזר, התברר שלאותה מיכל אור
אין תעודת זהות כלל והיא כבת עשרים לפחות, גם בצבא לא שירתה,
זאת נודע לו מאחת העובדות. אותו פטרון אקדמאי אשר טען להיות
דודה  והיה נוהג לקנות ולחקור בדבר השתלבותה בעבודה הפסיק
לבוא, הוא נאלץ לפטרה אחרי כחודשיים. עפרה קמה, היא אמרה
שניצול תקופת ניסיון להשתמטות מתשלום מס וביטוח הינו מעשה
חמור. היא משוכנעת שעוד ישמע מימנה בקרוב האדון המנהל אבשלום.
ועוד שאלה  אם יודע היכן מיכל אור. הוא לא ידע מה עלה בגורלה.



ג

בעשרים ושלוש לחודש, בשעה אחת עשרה וחצי, היתה עפרה ישובה על
ספסל תחנת אוטובוס ממול למרפאת רופא הנשים כשלוש שעות לפני
מועד התור של מיכל אור. עדיין לא ידעה עפרה מה תעשה או תאמר
כשתיראה את מיכל אור.
היא עלעלה בעיתון שבידה, עדיין משתעשעת ברעיון לגזור בו חורים
לעיניים. בדרום אמריקה גילו זן מיוחד של נמלים המייצרות
אנטיביוטיקה סיפרה כתבה בעיתון. באמת נמלים יעילות ועם זאת
חסרות הן אמביציה לחלוטין, בעזרת יחסי ציבור נכונים היו יכולות
לזכות בנובל, הרי סביר להניח שהן היו הראשונות... מינויים
חדשים לבית המשפט העליון, אין אף אישה ברשימה. האם מעשה נבון
הוא לעצור את הקרירה, להקפיא את הקידום לכס השופטת כדי לרדוף
אחר העבר? לא אין זהו מעשה הגיוני. יותם נהג להטיף לה לפעול
לפי הרגש ולא תמיד לעשות את הדבר הנכון. כאלה הם פילוסופים,
תלושים מהמציאות. שני ילדים קטנים עם כלב ענק ושעיר חלפו על
פניה. כלב משוגע רשם יצחק על גבו של בלק. לפי הרגש פעל. נהייתה
פעולתו הדבר הנכון.
רק חצי שעה עברה, עוד שעתיים וחצי. "דקרתי את אישתי כי היא לא
הכינה לי ארוחת ערב" אמרה כותרת אחת בעמודו הפנימי של העיתון.
האם אותה כותרת יכולה היתה להופיע בהקשר ליותם? "דקרתי את
אישתי כי היא כן הכינה לי אוכל" ניראה הרבה יותר הגיוני במקרה
של יותם. בהחלט ראוי הבישול שלה שידקרו בגינו. "דקרה את בעלה
לאחר שגילתה כי ניהל רומן עם ילדה בת עשרים", מה היתה עושה לו
גילתה זאת טרם שנהרג? אפשר לחשוב מה כבר נותר היה לה לעשות. מה
מצא יותם בילדה צעירה זו? רפת שכל, גולם, אינה מינית במיוחד.
כנראה הפילה אותו בפח, "יותם, אני בהריון" אמרה "ואני לא
מתכוונת לוותר על התינוק". "יש לי אישה, נאה, מוכשרת" הוא אמר
"אני אוהב אותה, לא אוכל לעזוב אותה". ומיכל אמרה "אם הפרשה
הזאת תגיע לעיתונות, אישתך היפה והמוכשרת יכולה לשכוח את כס
השופטת לשנים הקרובות". ויותם אמר "אם זה המחיר שנידרש ממני
בכדי להציל את אהבתי לאישתי, אין לי ברירה אלא לעזוב אותה. אסע
כבר היום לתל אביב ואומר לה..." עפרה קפאה. האם זאת ביקש לומר
לה? זה העניין החשוב שבגינו ביקש לנסוע בלילה ההוא לתל אביב?
זאת היתה מגלה לו רק השלים את הנסיעה, לולא קפצה החיה הרעה אל
בין הגלגלים והיה מוותר על ההתהפכות בדרך. הוא היה מגיע אליה
במקום אל חדר המתים, היא היתה אוספת אותו אל חיקה ואומרת לו
"אל תדבר עכשיו יותם. אחר כך נדבר על הכל". והוא עונה, "לא
עפרה, חטאתי, אני רוצה לספר לך, שתקתי מספיק, עכשיו אומר הכל".
והיא תיסלח. על הכל. מעתה לא תזניח אותו, לא יזדקק ללכת לזרות.
לא יעבור זמן רב והיא זאת שתאמר לו "אני בהריון ואני לא
מתכוונת לוותר על התינוק", היא לא תחזור על המעשה של לפני שנים
אז אמרה, "אני בהריון ואני לא מתכוונת להחזיק את התינוק". אז
לקח אותה יותם לידיד שלו, רופא נשים, אותו אחד שמול מרפאתו היא
ישובה עתה, אולי גם את מיכל אור היפנה יותם? וודאי, הייתכן
שמקרה הוא כי מכל רופאי ירושלים באה מיכל דווקא אל אותו הרופא?
רופא יקר, איך ייתכן שמשלמת ממשכורת של קופאית? ודאי יותם משלם
בשבילה... שילם בשבילה. ממה תחיה עכשיו? אולי לשם כך משתוקקת
עפרה לפגוש בה, לעזור לה. אולם גם עפרה לא יכולה לתמוך כלכלית
גם באישה וגם בעוללה. או באישה או בעולל, על אחד מהם תצטרך
לוותר. יותם אמר פעם כי אם היתה עפרה ניצבת בפני שלמה המלך
למשפט המריבה על התינוק, והיה שלמה המלך מציע לגזור את התינוק
לשניים בכדי לחלקו שווה בשווה, היתה עפרה מסכימה לפשרה גם אם
היה התינוק באמת שלה. זאת אמר יותם כמחמאה על חוש הצדק המפותח
שלה.
אדם חרד שישב לצידה ביקש מימנה את מוסף הספורט. נעשו ספורטאים
החרדים, תמוהה למדי. אולי חרד זה משתתף באולימפיאדת החרדים,
אולי הוא אלוף הארץ בהנחת תפילין, או בעל שיא עולמי בהקפות
שימחת תורה... סחרחורת תקפה אותה, מהבוקר לא בא דבר אל פיה
ועכשיו כבר שתיים ארבעים... "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, יבש
לנו בגרון. הבו לנו מ..." מיכל אור ירדה מהאוטובוס לבושה שמלה
לבנה ונכנסה אל המרפאה, זמן.
לאחר כשעה יצאה מיכל אור מהמרפאה וצעדה לכיוון תחנת האוטובוס
הישר אל עבר עפרה. עפרה הסתירה עצמה מאחורי מוסף הספורט (שכן
החרד החזיר לה אותו ובתמורה לקח את שאר הגיליון).
מיכל התיישבה לצד עפרה, לא ניראה שמזהה אותה, המתינה לאוטובוס.
עפרה הציצה בה משתקפת בזגוגית השעון. מה רזה היא. ילדה יפה.
"הילדה הכי יפה בגן, יש לה עיניים הכי יפות בגן, וצמה הכי..."
עכשיו עפרה הבחינה בטבעת הנישואין של יותם על אגודלה של מיכל.
היא עצמה את עיניה. האוטובוס הגיע, מיכל עלתה ועפרה אחריה. עוד
הספיקה לשמוע את החרד קורא אחריה, "גברת, העיתון שלך"...


ד

האוטובוס מלא. עפרה נצמדת אל מיכל.
נמוכה עפרה ממיכל כבחצי ראש, ועוד זאת עומדת זקופת קומה. אך
עיניה מושפלות, ממוקדות בנקודה דמיונית ברצפה. הרוח מפזר את
שערה של מיכל על פניה של עפרה ואין היא מסיתה אותן, שואפת את
ניחוח השיער, מקרבת את אפה אל הצוואר הדק, המתוח, הארוך. אין
ריח של בושם נודף מימנו כי אם ריח אחר, טבעי יותר מהול בריח
סבון. ריח טוב. כמה קטנה מרגישה עתה עפרה, כילדה הנתלית באמה.
לעפרה יש תסרוקת קצרה. מיכל יורדת ועפרה אחריה, עדיין במרחק
מהוסס. מיכל נכנסת לבנין דירות, עפרה ממתינה בקרן, אחרי דקה
חלון ניפתח בקומה השניה, מיכל משקיפה ממנו והיא ערומה לגמרי.


ה

למחרת בשש בבוקר, מצוידת במצלמה, חיכתה עפרה מתחת לחלונה של
מיכל אור. במשך השבוע שיחלוף היא תלקט פרטים אודות מיכל אור.
לאן היא הולכת? איך מבלה ועם מי? ממה פרנסתה? בעצם אין הרבה
לומר, מיכל אור אינה מבלה, אינה מתרועעת עם אף אחד ואינה הולכת
לשום מקום פרט לעבודתה, במשתלה (ספק חנות פרחים), שם היא משקה,
גוזמת, קוטפת, עוטפת בצלופן מרשרש עם סרט אדום מסולסל בקצוות,
לעתים אף עומדת אחרי הקופה. בעלי המשתלה הם זוג מבוגר, מיכל
היא היחידה מלבדם.
כל יום בשבע לצפרא היא מגיעה לעבודה בשמלתה הלבנה. בעשר מביא
בעל המשתלה סופגניה למיכל ולאישתו, הוא שותה רק קפה. באחת
אוכלים שלושתם צהריים, מיכל אוכלת כמו ציפור. בשבע בערב היא
עולה על האוטובוס וחוזרת לדירה, שם היא מתפשטת כליל, משקיפה
דקה או שתים מהחלון והולכת לישון, זאת יודעת עפרה על פי האור
שכבה בחלון ואינו נידלק עד בוקר המחרת, השקם.


ו

ביום חמישי בערב גם כן כבה האור בחלונה של מיכל אור. עפרה כבר
עמדה לחזור למלון כשהופיע אור מרצד כשל עששית בחלונה של מיכל.
הפסקת חשמל? כל האורות בבניין תקינים.
עפרה מנסה לנחש מה עושה שם מיכל. אולי מכינה ארוחת ערב רומנטית
ליותם. הוא צריך להגיע כל רגע, הוא לא נהרג בסוף, זו היתה
טעות... לא, לא טעות, קנוניה. כן, קנוניה שלו ושל מיכל אור
להיפטר ממנה. רק שהיא, עפרה, זיהתה את מיכל. כבר חודשיים שיותם
למעלה בדירה וכל יום חוזרת מיכל אל חיקו. גם המשטרה שותפה
לקנוניה. אותו שוטר שבישר לה, והשוטר ששער את סיבת התאונה,
"כנראה חיה רעה קפצה אל הכביש" אמר "היא אילצה אותו להתהפך",
את המילים הללו בוודאי שבדה השוטר מלבו לא לפני שהתייעץ עם
יותם ומיכל אור כמובן.
גם מינה, אחותו של יותם שזיהתה את הגופה, שותפה למזימה. כולם
חברו יחד לקונספירציה מרושעת נגדה... או אולי מעלה מיכל את
יותם באוב. ברגעים אילו ממש, אומרת לרוחו לרדוף אותה עד אשר
היא, עפרה, תחדל לרדוף את מיכל.
אין לה ברירה אלא למצוא דרך ליראות מדוע מרצד האור בחלונה של
מיכל... "כשאור דולק בחלונך אני שומע, איך מכתביך נכתבים באור
לילי. כשאור דולק בחלונך אני יודע. הן יש מכתב אחד לבטח
בשבילי".
המכולת השכונתית עדיין פתוחה. עפרה קונה שני בקבוקי קוקה-קולה
גדולים ומקלפת מהם את התוויות. אחר כך היא ניגשת אל בניין
הדירות העומד מול בניין הדירות של מיכל אור. היא עולה לקומה
שניה ומצלצלת בפעמון. אישה כבדה כבת חמישים פותחת את הדלת,
חושפת משפחה ענפה. עפרה מציגה את עצמה, היא עורכת סקרים מטעם
חברת קוקה-קולה, היא מזמינה את כל בני הבית לטעום משני
הבקבוקים (אחד של חברת קוקה-קולה ואחד של חברה מתחרה) ולומר
איזה הוא המשקה המועדף ביותר. ראש המשפחה טועם ראשון, עפרה
מייעצת לו לשקול בקפידה, בינתיים היא מתקרבת אל המרפסת הפתוחה.
ההימור היה נכון, החלון של מיכל אור ניצב בדיוק ממול. ראש
המשפחה החליט, בבקבוק הימני טעים יותר, הוא (ללא ספק)
קוקה-קולה. נכון? כן, אומרת עפרה, מרפה את המתח הניכר על פני
שאר בני הבית, צדק האדון, באמת של קוקה-קולה הוא הבקבוק הימני,
מיד ראתה כי למשפחה עם טעם מעודן הגיעה, גם דירתם מסודרת
ומרוהטת להפליא והנוף הנשקף מימנה מדהים. האם, אם אין זו חוצפה
יתרה, יכולה היא לצלם את הנוף הניבט ממרפסתם?
עפרה מביטה מבעד לעדשת המצלמה אל דירתה של מיכל אור. דירה. אין
בה דבר כמעט. לא שטיח, לא ספה, כיסא אחד ומיטה. מיכל ישובה
ערומה על המרצפות הקרות לאור נר וקוראת עיתון או ספר (בזה לא
הצליחה עפרה להבחין במדויק). בעלת הבית הכבדה אומרת לעפרה שהיא
חייבת לבוא ליראות את הנוף מחלון חדר השינה הדרומי. עפרה לא
עונה, היא שקועה כולה במיכל ובאור המרצד, כמו פרפר. מיכל הפנתה
ראשה אל עבר עפרה. אחר כבשה פניה בכפות ידיה. עפרה לא ידעה
לנכון אם היא בוכה או מתפללת.


ז

"באמת מצטערת להטריח אותך בשל דבר כה פעוט". הרופא אמר כי נכון
עשתה שבאה בדחיפות, אמר שאסור להזניח ושאל כל כמה זמן תוקפים
אותה הכאבים. "התדירות עולה. זה החל בפעם בשבוע, עלה לפעם ביום
ועתה כל כמה שעות" היא לא היתה באה אילמלא חששה כי יש קשר בין
הכאבים לגרידה. הרופא אמר שהגרידה היתה ליפני שנים וספק אם יש
קשר. "בכל זאת, אני חוששת שנהייתי עקרה." זה מאד מלחיץ אותה
בזמן האחרון. "אני חושבת רק על זה". הרופא אמר שגם לחץ יכול
להיות סיבה לכאבים. הוא ביקש מימנה להרפות את הבטן אחר מישש
ולחץ. כן היא באמת לחוצה לאחרונה, "בנוסף לצרותי הרגילות, נוסף
ההריון הלא מתוכנן של בת גיסתי, אתה יודע דוקטור, הרי אתה מטפל
גם בה". הרופא השתומם ושאל את עפרה מי היא בת גיסתה. עתה היה
תורה להשתומם, "לא אמרה לך מיכל, שעפרה היא הדודה שלה? נו טוב,
הראש של הילדה הזאת הוא במקום אחר... בקיצור, מיכל אור היא בת
אחותו של בעלי המנוח". הרופא אמר כי לא ידע שקרובות הן, באמת
מזכירה מיכל במשהו את בעלה יותם ז"ל, שתקנית, אמר הרופא וחזר
ואמר שלא הזכירה מיכל אור את הקרבה ביניהן. "כן, אני מתארת
לעצמי, היא מאד מבולבלת מיכל, מאז שאבי הילד זנח אותה לאנחות
וחזר אל אישתו (וודאי סיפרה לך על כך), היא לא אותו אדם."
הרופא הנהן לשלילה. "אמש היא דיברה איתי שיחת נשים אל תוך
הלילה, פתאום היא החליטה שהיא עושה הפלה. ניסיתי להסביר לה
שכבר אין זה אפשרי בשלב זה"... עפרה עצמה את עיניה. הרופא הידק
את כפפות הגומי ואמר כי עדיין ניתן להפיל אם כי לא מומלץ. עוד
אמר הרופא כי תמוהה בעינו שרוצה מיכל אור לעשות הפלה שכן רק
בבדיקה האחרונה שלה, לפני כשבוע, אמרה מיכל כי היא רוצה מאוד
שייוולד הילד, ומוזר מזה, הדגיש הרופא, שזהו המשפט היחידי
שאמרה מיכל אור ביוזמתה, בלא שנשאלה, בכל הזמן שהיא מטופלת
אצלו. הרופא ביקש מעפרה לסלוח לו כשאמר שבת גיסתה רפת שכל
קמעה, גולם. עפרה אמרה שגולם זו המילה המתאימה לה. הרופא אמר,
"אני צולל".


ח

בין בעל המשתלה ואישתו לבין מיכל אור נוצר קשר מיוחד. הם לא
שאלו אותה דבר, והיא לא ענתה להם דבר. קשר שבשתיקה ניתן
לכנותו. הזוג הערירי למדי שמח בבת שניתנה לו לעת זקנה ולא רצה
להעיב על יחסיהם בחקירות מיותרות. בשל כך לא ידע בעל המשתלה
לספר לעפרה דבר על מיכל אור כאשר נכנסה אל המשתלה בוקר אחד
והציגה את עצמה כעובדת סוציאלית מטעם העירייה המטפלת במקרה של
מיכל אור. כל מה שיכול היה בעל המשתלה לעשות הוא להבטיח לעפרה
שמיכל תחת חסותם והשגחתם והיא כמו בת להם. אחר כך קרא למיכל
(שהיתה אותו הזמן במחסן האחורי, עסוקה בגיזום עלים בלתי נראים
מצמחים שונים) והציג את עפרה לפניה. עפרה שמחה להכיר, לחצה יד
והסבירה למיכל כי רופא הנשים אשר בודק אותה, פנה לעירייה בכדי
שיטפלו במקרה המיוחד שלה. אחר כך ביקשה ממיכל להצטרף אליה
לארוחת בוקר במקום בו יוכלו לדבר בשקט. בעל המשתלה ואישתו
(שהצטרפה בינתיים למעמד) אישרו במבט. עפרה התבוננה בה שוטפת
ידיים.




ט

ואחר כך הן הלכו לבית קפה שעפרה בחרה יום קודם לכן בקפידה
יתרה. מקום נעים, מוזיקה שקטה ברקע, מזון איכותי, לא זול ועם
זאת לא יקר מדי, שאם תתעקש מיכל לשלם בעצמה לעצמה, לא תצרך
לקמץ בארוחתה. אולם טרחתה לחינם, מיכל לא הזמינה ולא התעקשה
לשלם, עפרה שאלה "מי הם הוריך?" מיכל אמרה שאינה בקשר איתם.
עפרה שאלה "איזה השכלה רכשת?" מיכל לא רכשה השכלה, אמה לימדה
אותה לקרוא, לכתוב וחשבון, תורה. המלצרית הביאה קפה לשתיהן.
עפרה שאלה "האם רכשת מקצוע?" מיכל הזכירה שעובדת היא במשתלה
אצל הזקן ואישתו. מיכל בחשה באיטיות, כפית. השערתה של עפרה
התאששה, בחורה זו בעלת פיגור שכלי קל, גולם, יכול אף להיות
שברחה ממוסד כלשהו. היא אמרה "לאור הנסיבות, ועל סמך העדויות,
הגיעה העירייה למסקנה שאינך מסוגלת לטפל ולגדל ילד לבדך". מיכל
שתקה. עפרה אמרה "בשל כך החליטה העירייה להפקיע את התינוק מידך
ולמסור אותו לאימוץ לאחר שייוולד". מיכל שתקה. עפרה אמרה "קימת
עדיין אפשרות אחרת... הפלה. שוחחתי עם רופא הנשים שלך, הוא אמר
שאין כל סיכון..." מיכל שתקה. נראתה כאילו לא בה מדובר. עפרה
אמרה "אפשר לגרום לכך שלא תהיי בהריון יותר... נערה מסכנה,
וודאי לא שמעת על האפשרות הזו. אנחנו יכולות ללכת כבר מחר..."
מיכל שתקה, המילים עברו מעליה. עפרה נראתה אובדת עיצות, לכל
ציפתה רק לא לזה. כשתרגלה את השיחה בינה לבין עצמה, דמינה את
מיכל מתפרצת עליה, מסרבת בנימוס, בורחת, הולכת איתה כילדה
כנועה, אולם לשתיקה מוחלטת לא התכוננה. ברקע שר לואי אמסטרונג
בקולו הצרוד, "And I think to my self, what a wonderful
world...". כדי להפיג את המתח העירה עפרה כי השיר ברדיו יפה.
מיכל אמרה "לכל שיר יש מנגינה משלו". עפרה הנהנה בפיזור דעת,
מתכננת את צעדה הבאים. היא אמרה "מה את מחליטה, ללדת את התינוק
ולמסור אותו לאימוץ או להפיל אותו ולחסוך מכולם סבל מיותר?"
מיכל אמרה שהיא רוצה את הבן. עפרה אמרה "לא נוכל להרשות לך
להחזיק בו. זו תהייה הפקרות מצדנו. את חיבת להפיל. אין לך
ברירה אחרת. כל דבר אחר לא נרשה. האם את מבינה?" מיכל שתקה,
אחר אמרה שאין היא יודעת. עפרה אמרה "המערכת המשפטית לצדי".
מיכל אמרה "אני לא יודעת". עפרה אמרה "מחר בשמונה אני אפגוש
אותך בדירה שלך ומשם נלך יחד אל הגינקולוג, תהיי מוכנה, אסור
לאחר". מיכל שתקה, הנהנה.
עתה ניראה הדבר קל בעיניה, מדוע בכלל היססה, חשבה כי לא תצלח
לשכנע, הרי מיכל זו היא גולם שאפשר לשכנעו לכל, כך ודאי גם
הצליח לפתות אותה יותם. בחכמה עשתה כששילמה מראש לרופא הנשים,
בכדי שירשום אותה כבר למחר בבוקר. מחר היא תצליח, אם הגיעה עד
כאן היא לא תיסוג לאחור, היא תתקן את המעוות, תיישר את הטעות,
היא חיבת את זה, ליותם. עפרה קראה למלצרית, אמרה "אני אשלם",
מיכל הלכה. עפרה התבוננה בה הולכת זקופה.


י

כמובן שמיכל אור כבר לא היתה כשדפקה עפרה על דלת דירתה. שכנה
בחלוק בית יצאה אל המסדרון וסיפרה לעפרה כי מיכל יצאה כבר בחמש
בבוקר מפתח ביתה ועלתה על מונית. השכנה לא ידעה לאן.





יא

שבועיים אחרי עוד הסתובבה עפרה בין הדירה השכורה לבין המשתלה,
ואל רופא הנשים, תרה אחרי מיכל בלא תוצאות. כאילו אספה אותה
האדמה אל חיקה. יום אחד אף הלכה אל משרד הפנים, בעזרת קשרים
קיבלה גישה למחשבים בהם הרישומים וניסתה לאתר את שם הוריה של
מיכל אור וכתובתם. אולם למיכל אור לא היתה תעודת זהות או תעודת
לידה. עפרה חשבה, "או שמיכל אור הוא לא שמה האמיתי או שנולדה
במערה וגודלה על ידי זאבים". אחר כך הלכה אל הזקנים במשתלה,
אלו גרשו אותה, "אם הינו יודעים להיכן היא יכולה ללכת כבר הינו
מוצאים אותה, הגברת עובדת סוציאלית". את המילים האחרונות סינן
הזקן במרירות, באיטיות מבין שיניו.
עפרה הלכה אל רופא הנשים, רקותיה הלמו, ראשה. היא דמינה
שעוקבים אחריה, ודאי מיכל מחזירה לה כגמולה, היא רק מציגה עצמה
כגולם תם ושאינו יודע לשאול, בעצם היא הרשע, החכם. הפקידה
בקבלה אמרה כי מיכל אור לא הגיעה אל רופא הנשים לתור שנקבע לה
מראש. גם בעוד שבועיים היא לא תגיע. עפרה הרגישה כי רגליה אינן
כדי להחזיק את שאר גופה ואת עצמן ואת ראשה. היא דחקה עצמה אל
כיסא. הרופא, שבדיוק יצא אל חדר ההמתנה, אמר לה כי היא נראית
נורא והניח יד על מצחה. עפרה ניסתה לשאול אולי הוא יודע על
רופא אחר שמיכל יכולה היתה ללכת אילו, אך גם גרונה בער, המילים
נתקעו. הרופא חרג ממנהגו ונתן לה מרשם לאנטיביוטיקה ואקמול.
דלקת גרון חריפה קיבלה, גם חומה עלה, מוטב שתניח למיכל אור לעת
עתה ותדאג לעצמה תחילה.
עפרה חזרה למלון, ראשה בוער, איבריה לאים, גרונה בוער, היא
רוצה רק לישון. ביעף עברה את הטרקלין, פקיד הקבלה מלמל משהו על
מישהו ממשרד התיירות שהתעניין בה, שאל לשמה לצורך איזשהו סקר
של בתי מלון. אולם על לה לגברת לדאוג, הוא מסר לאיש פרטים
בדויים. עפרה לא שמעה, או שמעה וחשבה שאת קול דמיונה היא
שומעת. בין כך ובין כך הפרטים שהיא מסרה לפקיד בקבלה בדויים גם
הם. היא נכנסה לחדרה, השתרעה על המיטה, האקמול החל להשפיע, היא
הזיעה. אם תלך לחלון ודאי תיראה מכונית חונה ואדם עם עיתון
שעון עליה, משים עצמו קורא.
היא נרדמה, קדחה, נמלי אנטיביוטיקה טילו בגופה. עתה ניזכרה
בחלומה על יותם היוצא מקברו ומשאיר אותה לבד, פוסע לצד מיכל
אור והם נעלמים, יוצאים מתודעתה. והמחברת. בת אחותו היא, כל כך
דומה לך. השוטר בא שוב לבשר לה, ודינה באה ושואלת "איפה מיכל?
איפה מיכל? איפה..." ברם, נעלמה. היא ערומה על הגזוזטרה. איפה
מיכל? איפה יותם? יותם לא נולד, עשינו לך גרידה, את לא זוכרת,
באמת שדעתך פזורה, את לא רצית אותו, היא רוצה. דוקטור, היא
באמת תלד אותו? כן. מסתבר שהוא כבר הבן הרביעי שלה. הבכור. הוא
נהרג בלבנון, תשתי, זה טוב לגרון, הנמלים הכינו את זה במיוחד
עבורך, קדימה, לצלול, כל הראש, השכל, את יפה, את כל כך יפה. את
יפה והוא נהרג בלבנון.























פרק שלישי


א

בשיחה אחת, קרובה למדי, עם חברה אחת, קרובה ביותר, גילתה עפרה
כי תקופת האבל נסתיימה והיא צריכה להתחיל ולנסות להיפגש עם
אנשים חדשים שהרי מזה שנה בקרוב שהיא אלמנה. בשל כך, כשפגש בה
ברחוב חוקר פרטי שנהגה לעבוד עמו מידי פעם כשהייתה עוד עורכת
דין, נענתה להצעתו לסעוד עמו במסעדה איטלקית.
ישבו, שתו, אכלו. ברך אותה על מנויה זה מכבר לשופטת. ועפרה
דעתה פזורה מתמיד, רחמים היא מעוררת בי, בחצי אוזן שומעת את
דברו של בן שיחה. אין היא חושבת על דבר, לא בשל כך דעתה פזורה
אלא בשל אותה לאות היורדת על איבריה. אישה של ברזל מכנים אותה
עמיתה. שופטת ביד קשה, עיניה. אפילו קשה מידי יאמרו הקנטרנים.
"הטמנתי את המצלמה בתוך הפלורסנט..." היא מביטה ביושב מולה.
הוא מספר אנקדוטות מחיי עבודתו. היא מעלה חיוך, מנסה להקשיב,
הברך מציקה לה "...מסתבר שהוא, סלחי לי על ההתבטאות, היה דופק
את המנקה הערבי שלהם בתחת כל ערב שכולם כבר הלכו הביתה. מי היה
מאמין, איש חינוך, חרדי..." עפרה הבינה שעליה לומר השהו. היא
אמרה שהם לא תמימים כמו שהם נראים. החוקר הסכים בהתלהבות,
המנות הגיעו. היא ידעה כי לא תוכל לנגוס נגיסה אחת מהפטוצ'ני,
אולם אם לא תגמור ייעלב החוקר. "הם כל כך מאורגנים החרדים
הללו, יש להם קצין ביטחון של העדה ושר חוץ, ושר אוצר המטפל בכל
התקציבים, לאן הם הולכים, ושר משטרה המטפל בבעיות הפנים. גם
שב"כ, המוציאים לפועל את הוראותיו. מאוד מאורגנים... את לא
נוגעת באוכל, הוא יתקרר חלילה..." עפרה לקחה עוד מזלג עמוס
חלקית. מה היא רוצה מעצמה, הרי אין אילו געגועים. למה היא
מצפה? מה היא רוצה שיקרה? "יצא לי לעבוד איתו מספר פעמים, עם
האחראי על ביטחון הפנים שלהם, את איש החינוך הסוטה הסגרתי
לידו, הם כבר טיפלו בו, בתוך העדה, בלי משטרה, הם המשטרה של
עצמם. אדם מאד חזק בעדה החרדית, מדי פעם שהוא צריך עזרה הוא
פונה למשרד החקירות שלי..." החוקר הזמין עוד בקבוק יין. כוסה
של עפרה נותרה כמעט מלאה מהפעם הראשונה שנמזג בה. עדיף לשוחח
עם גוויה מאשר איתה, חשבה. מה חשבה כשהסכימה לצאת עמו, יכולה
היתה עתה להיות בבית, ספה. ומדוע מציקה לה הברך כל כך "...לפני
כמה חודשים ביקש ממני לאתר בשבילו בחורה..." הראש שלה מתפוצץ,
מדוע הוא אינו שותק קצת, אין מוכרחים לדבר כל כך הרבה
"...בחורה זו היא בת של רב מפורסם וחשוב אשר בשמו לא אנקוב..."
מה הוא רוצה ממנה, למה הוא מדבר אילה, הולם בראשה מילה אחר
מילה "...יום אחד נעלמה בת הרב מביתה, ברחה אל העיר הגדולה,
פגשה גבר ונכנסה להריון". הוא עשה הפסקה ולגם מכוסו. עפרה לגמה
גם היא. משב רוח תל אביבי רענן חדר מבחוץ, ריח ים הביא עמו.
"הם עקבו אחריה תקופה מסוימת אולם אז, כמה ימים לפני שרצו
לעשות לה גרידה, אם מרצונה או אם מרצונם, אינני יודע, היא
נעלמה להם... זה לא קר כבר? אפשר לבקש שיחממו..." אך הרעב תקף
אותה, היא אכלה ממנתה בהיסח דעת, משהו קרה. "עלי הטילו למצוא
אותה, ללא כל רמז, רק שהיא אמורה ללדת בקרוב ושלפני תקופה
מסוימת עקבה אחריה אישה אשר את זהותה  הם לא הצליחו לגלות. עוד
אמרו  שיום אחרי שנפגשה איתה אותה אישה מסתורית באיזו קפטריה,
היא נעלמה. גם האישה נעלמה". עפרה נשמה בכבדות, היא לגמה עוד
מהיין, הניחה לחוקר שימלא את כוסה, אחר העירה כי זהו סיפור
מדהים ושאלה האם וכיצד איתר לבסוף את אותה בחורה, המתפרפרת.
החוקר סיפר איך פרש בכל בתי היולדות בארץ אנשים אשר תפקידם
לדווח על כל יולדת חשודה העונה לשם ולתיאור עד שלבסוף איתרו
אותה. עפרה שאלה לשמה והחוקר השיב שאינו יכול לומר לה בכדי לא
לחשוף את זהותו של אביה שהוא, כאמור, אישיות חרדית פוליטית,
יותר מזה לא יוכל לומר. עפרה אמרה שהיין החל להשפיע עליה כמעה,
היא ביקשה את רשותו לפרום את שערה, אחר כך פרמה גם כפתור אחד
או שניים משמלתה ואמרה "מספיק דיברנו על עבודה. עכשיו ספר לי
קצת על עצמך, יהושוע". היא הזמינה עוד בקבוק יין.


ב

עתה נותר רק להמתין, עוד דקה, עוד רגע. מועקה ירדה ממנה כמו
משקולת שרבצה על ראשה. המחנק בגרונה נמוג, מחנק שהכביד על
הנשימה והדיבור. מאז שעברה חזרה לתל אביב מירושלים, כבר יותר
מחצי שנה שהיא מחכה לזה. רק להמתין עוד עשר, עשרים דקות, הנה
כבר ידו מגששת בערוותה, מחפשת סימני התנגדות, עוד מעט. היא כבר
לא מחפשת סיבות, הסברים. כל אחד עושה את שמוטל עליו לעשות. על
מיכל הוטלה משימה וגם עליה. הם כבר ערומים, החוקר מפשק את
רגליה, גם לו יש מחויבות, זוהי משימתו, לחדור אילה בתנועות
קצובות, איטיות. עפרה עוצמת את עיניה, האדם שגוחן עליה מפריע
לה להתרכז במשימתה. משימה לא קלה, דורשת תכנון, ערמומיות,
חכמה, רשע. החוקר מגביר את פעולתו, נושף ריח חמוץ של יין
בפניה, מסיח את דעתה מניסוחי מילים שיהיה עליה לצרף. היא
מתהפכת, מנסה לחשוב בצלילות, לאסוף את דעתה המפוזרת משיכרון,
התלהבותו גוברת. היא מתרכזת, עליה לגמור אחרת ייעלב, אסור שזה
יקרה, הפעם היא לא תשמוט, היא תשיג את הילד, תימחק את אות
קלונה. כן, נשימתה מואצת, כבדה. כן, היא תטהר את עצמה, היא
תתפוש את אלוהים בביצים ותלמד אותו דבר או שתיים על משמעות
החיים, לקבל את מה שרוצים. "אני רוצה!" היא תאמר לו "אני רוצה!
תן לי!" צעקה. היא כורכת ידה לאחור מהדקת את יהושוע אליה.
עכשיו היא יודעת, מושלמת. היא מפנה את פיה אל אוזנו, זועקת
לחישה, "תן לי. אני רוצה. תן לי".



ג

לאחר מספר פגישות ברוח הפגישה הראשונה, נתכהתה התנגדותו של
יהושוע למסור פרטים. כך גילתה עפרה כי שמה האמיתי של מיכל אור
הינו מיכל הורנשטיין והיא ביתו של הרב שלמה מאיר הורנשטיין,
ראש ישיבת 'הרשות נתונה' הידועה. עוד גילתה עפרה, כי יהושוע
כבר אינו יודע היכן מיכל. לאחר שאיתר אותה בבית יולדות נוצרי
בירושלים,  הסגיר אותה לידו של עזרא אבן זהב, יד ימינו של הרב
הורנשטיין, ואחר עזב את החקירה. עפרה הבינה מדבריו כי הם
מעונינים להחזיר את מיכל אל בית אביה בצנעה אך אינם יודעים מה
לעשות בתינוק שהוטבל כנוצרי ונירשם במשרד הפנים. הם אינם
יכולים לקחת את מיכל עם הילד בכדי לא לפגוע בשידוך שהצליחו
סוף, סוף להסדיר למענה. כל הפרשה, הסביר יהושוע, מאד עדינה. כל
תנועה לא חוקית יכולה לעורר את חשדה של העובדת הסוציאלית
המטפלת כיום במיכל ועוללה. בימנו, הוסיף יהושוע, קשה להיפטר
מילד ממזר עם תעודת לידה וסיים באומרו שאם היתה איזו שהיא דרך
לסדר את העניין, עזרא אבן זהב, אותו איש חזק ברחוב החרדי, היה
כבר מוצא אותה.





ד

למחרת תעלה עפרה לירושלים בפעם האחרונה בחייה. בדרך היא לא
תזמזם את "באב אל ואד" והמכוניות השרופות בצדי הדרך לא יעלו בה
כל מחשבה. היא תירשם במלון ולאחר מכן תלך לשוטט בשכונת מלכי
ישראל, שם, סיפר יהושוע, מקום משכנו של עזרא אבן זהב, לעתים.
היא תישאל עליו במספר בתי עסק בשכונה, תשאיר כרטיסי ביקור
ובאיזה מלון שוהה, ותדגיש שבעניין מיכל הורנשטיין היא מבקשת
לראותו.
כבר בערב היא תקבל טלפון מעזרא אבן זהב שיאמר כי מזה זמן רב
שהוא ממתין לשמוע ממנה. הם יקבעו להיפגש למחרת בבית קפה. אבן
זהב יבחר את בית הקפה אשר בו דיברה בפעם האחרונה עם מיכל, ובכך
ירמוז לעפרה כי הוא בקי במהלכיה בעבר. עפרה תאמר כי המקום שפיר
מבחינתה כל עוד אבן זהב לא יציג את עצמו כנציג משרד התיירות
הפעם. אבן זהב יאמר כי לא יעשה זאת וישאל את עפרה אם היא
מעונינת במוסף הספורט ששאל ממנה זה מכבר. היא לא.






ה

ביום חמישי בעשר בבקר, נפגשו גבר ואישה בבית קפה ירושלמי.
האישה לבושה אלגנטי, בעלת הידור מסוים. הגבר בשנות השלושים
לחיו, לבוש חליפת עסקים, זקנו עשוי בקפידה. להלן שיחתם בבית
הקפה,
"אני שמח סוף, סוף להכיר אותך גברת שביט. את נראית הרבה יותר
צעירה וחיננית מאשר בתמונות שברשותי".
"אני מבינה שאתה חובב צילום מר אבן זהב. במידע המשפטי קו נטוי
משטרתי שליקטתי אודותיך אין זה מצוין".
"אבל גם את חובבת צילום גברת שביט, הרי כמעט חודש הסתובבת
באתריה של ירושלים חמושה במצלמה".
"זה נכון, אם כי לא את אתריה של עירכם צילמתי. אני יותר בעניין
צילומי כבשים תועות שברחו מהעדר".
"טוב עפרה... אני יכול לקרוא לך עפרה? אנחנו הרי מכירים כל כך
טוב... בואי נעזוב את הבדיחות, סך הכל יש לנו אינטרס משותף".
"באמת?"
"את רוצה את בנו של בעלך ואנו רוצים להיפטר ממנו".
"מה מונע ממכם ל..."
"אנחנו לא רוצים שיהיה רשום תחת השם הורנשטיין. שמרנו את זה עד
עכשיו יפה מאד מהעיתונות ואנחנו לא מעונינים לפוצץ את זה
עכשיו. סך הכל, השנה היא שנת בחירות. אנחנו רוצים שתעודת הלידה
של התינוק תעלם ממחשבי משרד הפנים".
"אין זו עבירה על החוק?"
"לא לחינם לחצנו על מינויך לשופטת".
"בוא נשאיר את הדברים בפרופורציות".
"כרצונך".
"אני לא בוטחת בך. איך אתה יודע שאני לא אתקפל ואחשוף את כל
הסיפור?"
"אם היית רוצה לעשות את זה, לא הינו נפגשים פה היום. יש לך,
וגם לנו, אני לא מסתיר, הרבה מה להפסיד".
"המשך".
"עוד היום תדאגי לביטול כל המסמכים הקשורים בעולל. אני יודע
שיש לך קשרים במשרד הפנים וגישה למחשבים, כבר ראיתי אותך
בפעולה. הערב ניפגש ותימסרי לי תיק עם העתקים המקוריים של
התעודות והרישומים. בתמורה למסמכים והפעולות הנלוות תקבלי את
התינוק. אגב , היא קראה לו יותם, לילד. אל תנסי לעשות עבודה
חלקית עפרה, אנחנו נדע. היום בערב לא יהיה רשום במשרד הפנים
זכר נוצרי בשם יותם הורנשטיין. שיהיה רשום יותם שביט, או יותם
היטלר, או שלא יהיה רשום בכלל. מצדי את יכולה למכור אותו
לברזיל".
"מה יקרה למיכל? היא לא תיתן..."
"אנחנו נדאג למיכל וגם לעובדת הסוציאלית שהדביקו לה לתחת."
"אני מבינה".
"עפרה, תיזכרי, אם זה יתפוצץ, את הראשונה שתחטוף את
הרסיסים..." לפתע הוא חייך, "מגיע לך מזל טוב."
"מדוע?"
"נולד לך בן זכר."





ו

לכל רופא יש בית קברות קטן משלו ולכל סופר יש בית יתומים
משלו.
כל יום פותח הייתי את העיתון, בחרדה מחפש ידיעה על תינוק אשר
נימצא עטוף סמרטוטים בפתח דלת, או תינוק בתוך שק שנמשה מתחתית
תעלה, או אולי עגלת ילדים נטושה בקרן רחוב. לבסוף זנחתי את
העיתונים. איני יודע מה עשתה עפרה בתינוק שקיבלה, אני רוצה
לחשוב כי הוא נישאר בחיים.
בפעם האחרונה שאני רואה את עפרה, היא שוכבת במיטה ערומה,
השמיכה מכסה אותה חלקית. איבריה העלו בשר, אולי היא בהריון.
בעלה הטרי יהושוע, ניכנס לחדר, מספר דבר מה, מתפשט. דעתה צלולה
לגמרי ועם זאת היא אינה שומעת מילה ממה שנאמר בחדר. היא שקועה
בעיתון, כתבה על ביתו של הרב שלמה מאיר הורנשטיין, מיכל
הורנשטיין, שנהרגה בתאונת דרכים לפנות בוקר. מסתבר כי בלילה
היא עזבה את בית אביה בחשאי ומאוחר יותר התפרצה כחיה סומא
ונרדפת אל בין גלגליה של משאית נוסעת, כך לפחות תאר זאת נהג
המשאית. המשאית פגעה והעיפה אותה ואת המחברת שאחזה בידה, אל
תוך הוואדי שבצד הדרך. היא נהרגה במקום. המנתח הפתולוגי הופתע
למצוא כי הנערה הצעירה (18) היתה תחת השפעתם של סמי הרגעה רבים
במינון גבוה בשעה שהתפרצה אל הכביש, והביע פליאה כיצד בכלל
הצליחה לגרור עצמה למרחק של כחמש מאות מטר מבית אביה תחת השפעת
התרופות שבה היתה נתונה. דוברו של הרב הורנשטיין, עזרא אבן
זהב, מסר בתגובה, כי הנערה, אשר היתה מה שמכנים מין 'גולם',
היתה נתונה להתפרצויות נפשיות ונזקקה לא מכבר, לטיפול בתרופות
הרגעה בשלבים שונים של חייה. כמו כן, ציין אבן זהב, כי למרות
הכאב ובגללו, ימשיך הרב הורנשטיין בפעילותו הקדושה, החינוכית
והציבורית למען היהדות החרדית.
בעלה של עפרה ניכנס למיטה, מנשק את עורפה של אישתו, היא לא
זזה, קפאה. אני מנסה לדמיין את עפרה מוחה דמעה ואיני מצליח.
איני מצליח לשמוע מה עובר בראשה, על מה היא חושבת, היא התנתקה
ממני. דמותה נמוגה מעיניי, מיטשטשת בין דמעותיי ומשאירה על פני
רק חיוך נוסטלגי אשר אינו אומר מאום. חיוך תם.