זה בעיקר קורה בלילה
לא מובן לי למה, אך זה יתברר לי בבוא הזמן

אני מרגיש את זה. כשאני אומר מרגיש, אני בעצם מתכוון לעובדה
המפריעה, שאני רואה שינוי בין הפעילויות הבולטות שלי ברגע זה
בחיים. התנודות שבין מחשבה לפעולה.

לעיתים רחוקות יוצא לי להתפרק, לשפוך מחשבות, לחלוק עם אנשים
וכשזה נוגע לדברים האמיתיים, לאני האמיתי - אז לעיתים נדירות -
כנראה שיש משהו בלחלוק עם נייר, נייר אינטימי.

אני לא רגשן, רק מעורער נפשית. שזה מצב שהתרגלתי אליו מאז
הולדתי. ביום שנולדתי הבנתי שאני מיוחד - לטוב ולרע. מאז אותו
הרגע החלטתי:
"אני אהיה כמו כולם", דווקא - זה אני נגד העולם, ואני אנצח. גם
אם זה ניצחון ילדותי על ערכים לא משמעותיים.

כך הזמן עבר לו, ואני עסוק בשלי. שכחתי את ההבטחה - את ההבטחה
שהבטחתי לעצמי.

"הנה בא יום הגיוס. אני?, חייל? נשמע מגניב, אבל זה אומר
להתאמץ, המממ"

בהתחלה לא רציתי להתגייס. "מה אני פראייר?", חשבתי לעצמי.
בדרכו של העולם להגיד לי: "אם תסתכל בעמוד 356- פיסקה ח'/סעיף
כד' - שליטה, אתה תופתע לגלות באותיות קטנות שלא אתה הוא זה
ששולט בחיים שלך". מכאן הדרך לקורס טיס הייתה קצרה ומהירה. לא
באמת רציתי, אבל בכל זאת. אם אנחנו כבר כאן.

טעם החיים - גורם ההפעתה. בין אם זה כאב, פלצנות, כסף, אושר או
אפילו התאבדות, כל אחד מאמץ לא טעם לחיים.

כשאני חושב על טעם החיים שלי, אני תמיד חושב על אדם מאוד חשוב
בחיים שלי - אישה. זו תמיד אישה. מאז ומתמיד הבנתי נשים, גם אם
עשיתי את עצמי טיפש, תמיד ידעתי מה להגיד כדי להשיג את מה שאני
רציתי באותו הרגע, זו המתנה שלי. לואיס מצייר - אני מבין נשים.
עם זאת התגנבה לה עוד "מתנה" לחיקי, מוסר - מה שמאותו רגע
שהבנתי שיש לי אחד הפך אותי לחיה הכי מטומטת בכוכב הזה - גבר
עם מוסר. אני האוייב הכי גדול של עצמי.

ויתרתי על מתנת ההבנה בגלל מתנת המוסר. זה קרה בגיל 4 בערך,
כשהתחלתי להרגיש אשם שאימא שלי מתעוררת בלילה כדי להרדים אותי.
שעות על גבי שעות.

זה בעיקר קורה בלילה
לא מובן לי למה, אך זה יתברר לי בבוא הזמן...

(בסיס חצרים - 17.08.03)