כשהייתי קטנה,
ילדה עם צמות,
היו לי משחקים,
היו גם בובות,
אבל היה דובי...
לא גדול, לא קטן,
הוא היה בינוני.
תמיד תמיד היה איתי.
הוא ידע הכל
כמו שרק דובי יודע
אהבתי אותו
כמו שרק דובי אפשר.

והיום מצאתי את הדובי שלי,
מנודה רחוק מעולמי,
בלי עין אחת
עם קשרים בפרווה
לא יודע הוא כלום,
כי אני כבר שונה.

נשיקה וחיבוק
ולי הוא סלח,
אבל עמוק בלב
הוא לא שכח.
חיבוק,
כבר לא אותו חיבוק שהיה,
מבט גם לא,
כי עין אחת חסרה!



אולי ההקשה מצחיקה אבל, ככה אני. מוקדש ל-דלקס, הדובי שלי,
ואני מבטיחה שאני אחזיר לך את העין שלך!

אוקטובר 2001