אנבל לי את פי ברומנסות זולות
מתחילת המאה שעברה,
שהנציחו קולות והבטיחו לצלות
כל יפיוף שנטש נערה.

הוא שתיין עם שפם, וסוסים לו שלושה,
הוא פוקד מסעדה צוענית,
הוא נושא בעלת ירושה לאשה
ובצד מממן רקדנית.

בחרוז העלוב ובשוד יצרים
הוא יוצר זיופי אהבות.
יש כאלה נשים - אין כאלה גברים -
מגרד לך? - לך לעבוד.

על השקר הזה מהגשר קפצו,
או הפכו לסוסות-תיאטרון,
וסיפרו לבנים על אבות שיצאו
למסע עסקים אחרון.

על השקר הזה לחכו אדמה,
וגדשו חפירות, וירו,
וקיבלו מגברות שוקולד-מלחמה,
והיגרו לתמיד, וחזרו.

אך קיימת אמת בשירה הגרועה
של רומנסות מעומק העיר,
כי גם הן מספרות על אדם בתנועה
בעולם אלוהי ובהיר.

יש אמת בקולה של זמרת-במות,
יש אמת בתנועות נגנים,
כי המוסיקה לא יכולה לרמות -
היא תסגיר את חסרי האונים,

וממנה נדע שתהיה מלחמה,
וממנה נדע את אשר
מסתירים מחברי המילים בעורמה,
וממנה נדע שנושר

העולם על ראשה של אשה - גיבורת
הרומנסה, אוספת החול
והאפר, פורשת המצח לקראת
הגורל היחיד שיכול

לשמר לה את זכר האיש הרשע,
שבעצם היה אצילי.
הוא שתיין עם שפם, וסוסים לו שלושה,
וחולם הוא על אנבל לי.