באוויר הסתיו נישא
ריח רעמים
ואני במין טקסיות זולה
יצאתי את ביתי.
מדי שנה,
ככה זה נהוג אצלי,
כשהשמיים מעלי
לראשונה
מתגלים כאפורים
תוהה אני
מה מושך אותי
כל פעם לצאת ולהתבלבל
כשגנרל חורף
לובש לו את מדיו
ובדלת מצלצל

אווירת אסון קרבה
בכל גשם מחדש
כמו סוללת תותחים מצודדים
שדוהרים להם עליי קרב
וכל אדם
נהיה פתאום פליט
וכל מונית, ספינת קרב,
עם שמונה מפרסים
וכל אוטובוס, נגמ"ש
שאוסף את כל הניצולים.
ורק אני בוגד,
משתמט מלהימלט
משיג גבול, לעבור את הקוים
להיות אחד משלהם
ללחם בצבא הנרטבים

עד שנבואה אחת של זעם
תגשים גשמים, ואת עצמה
ועד שידיי קופאות
וברכיי פוקות
ועיניי כבר לא אומרות מאום
ואז סערה כבדה,
סערה כבדה מאוד תקום  

ואני אדם,
כמו כל אדם
שחיי גם על חרבו
ולא רק אני האיש,
ככה זה מרגיש
שנשען על הקבר של שכינו
וגם אני אדם,
כמו כל האדם
שאין לו רחמים
ולמרות,
מה שיגידו הבריאות,
בעיקר לא על עצמו

וכך,
כשהשמיים שמעליי
לוטשים שיניהם
באדמה שמתחתיי
אני מרגיש עצמי
רך במקצת יותר
שם ביניהם, באמצע
וכשהשמיים בוערים
והאדמה טובעת
וחתולי הרחוב מייללים לרחמים
נסלחים
אפילו לי,
גחמותיו של גנרל רטוב
שכפורו נהיה לחימתי

ואם תראו בן-אדם אחד לבד
רטוב עד ללשד עצמותיו
מהלך לו, חסר
ולא רק ישע,
שידיו קפואות
ורגליו כושלות
ועיניו כבר אינן אומרות מאום
תדעו לכם
שסערה כבדה,
סערה כבדה מאוד תקום