לחות הקור על הזכוכית
מטשטשת את הראיה
כשאני יושב בתחנה המרכזית
ממש כאן מתחת לעירייה.
כל אחד ואחד חי בבועת זגוגית
כל אחד כ"עיוור"
ככה חיים כאן בתחנה המרכזית.
מקומי כאן קבוע
רובם פה מכירים
כיסא עץ ארוך שבאמצע הרחבה תקוע.
כאן בתחנה המרכזית
למרות שמדי יום ביומו אני מגיע
אין בהם מושג קלוש למה ראשי ייגע.
לעולם אני לא יודע אם זה הם או אני
זהו מצב כל כך רחוק ולא אמיתי.
יום אחד, שהיה מיוחד
שמש זרחה ואת הלחות יבשה,
ישבתי לי על הכיסא התקוע
וראיתי, שעדיין כל העולם שקוע
בשיחה בינו לבין השמיים.
תמים הייתי ולא ראיתי
שהם כולם מסתכלים על הזגוגית
ורואים השתקפות עצמית
ולראשם עולה אהבה. |
