אקזיסטנציאליזם על דייט ראשון - זה כבר אומר הכל על מה שהיה
בינינו. הדיבור נע בין משמעות האינסוף לקיום אלוהי, לפעמים גלש
קצת לנושאים שטחיים כמו מוות ושכול אבל חפיף. בהתחלה ישבנו
בפאב די נחמד עם מוסיקה שקטה ואנשים שלא הסתפרו שנים. איך
שהתיישבתי מולה היא נתנה את המכה הראשונה: "מה שאתה עושה עכשיו
זה ויכוח!" - "למה ויכוח?" - "כי ככה אנשים יושבים שהם
מתווכחים אחד עם השני, אם היינו יושבים כתף אל כתף אז זה לא
היה ויכוח כי זה היה מסמל שאנחנו בעצם זה לצד זה...", היא
שיכנעה אותי ועברתי לשבת על ידה כתף אל כתף, הייתי מבסוט מזה
שהיא גם מנתחת דברים קטנים כמוני. אמנם היה לי ברור מראש
ששטחית היא לא תהיה, משוררת צעירה שחבר שלה התאבד לפני שנתיים
לא יכולה להיות שטחית, אולי פריקית מסוממת אבל לא שטחית. בכל
מקרה, היא לא הייתה פריקית מסוממת וגם אם היא הייתה כזאת לא
נראה לי שהיה אכפת לי, גם אם היא הייתה אומרת לי באותו רגע שיש
לה אשכים עדיין הייתי ממשיך לשבת איתה שם, היה לי פשוט כיף
לדבר איתה בתור בנאדם, בלי שום קשר לזה שהיא הייתה בת זוג
בפוטנציה. הסתכלנו בתפריטים, אני כבר מראש הייתי נעול על החצי
הייניקן אבל היא התלבטה מה להזמין: "רגע אז אם אני אזמין את
המשקה הזה אתה תראה אותי כבחורה כזאת וכזאת ואם אני אזמין את
המשקה ההוא אתה תראה אותי כבחורה כזאת וכזאת, אז מה אתה
אומר?". האמת שאני לא כזה מבין גדול במשקאות, עולם האלכוהול
שלי מתרכז סביב בירה בלבד. ככה שאמרתי לה שהיא פטורה מסטיגמות
בעניין. אז היא הזמינה את המשקה שלה (בטח היא ניצלה את
ההזדמנות והזמינה משקה של מתפרפרות). היה מאוד כיף, ישבנו שם
ודיברנו על החבר הזה שלה שהתאבד ועל ההתמודדות שלה עם זה. "אז
מה דפק לך את המוח בחיים?" היא פתאום שאלה אותי. באותו רגע
שהיא שאלה את השאלה המדהימה הזאת אני הסתכלתי לה בעיניים
ואמרתי לה ישירות - "שאח שלי הקטן נהרג" - "היה לך אח קטן
שנהרג?!" היא שאלה מתפעלת. "כן", אמרתי: "דרסה אותו משאית".
ראיתי שהיא התלהבה מזה שאח שלי הקטן נהרג, זה כמו שאני התלהבתי
מהעניין שהיה לה חבר שהתאבד, כי שאתה שומע על בנאדם שעבר
התמודדות עם מוות אז זה עושה לך את זה, במיוחד אם אתה בעצמך
חווית על בשרך מוות. וכמובן שהמשכנו לדבר על מוות, ומשם הדרך
אל משמעות הקיום כבר לא הייתה רחוקה. את הפגישה המשכנו באיזה
גן ציבורי שהיה ליד הבית שלה. שהממטרות התרוממו בשלוש בלילה
להשקות את הדשא אז אמרתי לה שהיה יכול להיות נחמד אם במקום
ממטרות היו עולות מכונות ירייה ומרססות כל מה שמסביב. היא דיי
התעצבנה מהיציאה הזאת שלי כי היא חשבה שאין טעם שבמקום ממטרות
יעלו מכונות ירייה בשלוש בלילה: "אם אנחנו רוצים שבגן יהיו
מכונות ירייה במקום ממטרות צריך לכוון את השעה שלהן לחמש בערב
כי זו השעה שבאים לכאן הרבה אנשים" - כמובן שהסכמתי איתה.
פתאום היה איזה קטע שדרכתי לה בטעות על הכף רגל, וגם היה לנו
קצת קר. אז חשבתי לעצמי שאני צריך להתנצל בפנייה, וחיבוק תהיה
הדרך הטובה ביותר כרגע. ואז בעודנו יושבים כתף אל כתף על הספסל
הכחול, הרמתי שתי ידיים לכיוון שלה, היא התקרבה אליי והתחבקנו
בערך חמש דקות, צמודים חזק חזק. החיבוק הסתיים והסתכלנו אחד
לשני בעניים, נתתי לה נשיקה בלחי והיא כעסה עליי: "זה ממש לא
הוגן מה שעשית עכשיו!"- "מה עשיתי?" - "זה...", היא אמרה ונתנה
לי נשיקה בלחי. "למה לא הוגן?", שאלתי. "כי הטעת אותי, זה היה
ברור לפי המבטים בעניים היינו אמורים להתנשק עכשיו" - "אוקיי
אני מצטער" אמרתי לה, והצמדתי לאט את השפתיים שלי לשפתיים שלה,
זה היה כל כך עדין עד שלא היה ברור בכלל מתי השפתיים שלנו
נפגשו, וככה המשכנו להתנשק באותו הגן עם הממטרות הפועלות.
ת'אמת שלא חשבתי שנתנשק על הדייט הראשון, הייתי מעוניין לקחת
את זה הכי לאט בעולם אבל זה היה בלתי נמנע באותו רגע. "הגיע
הזמן שלי ללכת" אמרתי לה מלא בייאוש לקראת הנסיעה שעוד מצפה
לי. "היה לי מדהים, את יודעת מה, לא מדהים, אינסופי..." - "גם
לי" היא אמרה, חייכה ונישקה אותי: "נראה אותך יום רביעי?" -
"אולי..." אמרה ושוב חייכה. וששנינו נפרדנו בנשיקה וכל אחד הלך
לכיוונו. שנייה לפני שנכנסתי לאוטו הסתכלתי אחורה, וראיתי שגם
היא הסתכלה אחורה חזרה. זהו זה אהבה, אמרתי לעצמי, נכנסתי
לאוטו ונסעתי הביתה שכל הדרך אני מודה לאלוהים שסוף-סוף הוא
הביא לי את מה שחיפשתי כל הזמן הזה, ואחרי כל הזיונים, כל
הסטוצים וכל המפגרות אולי אני סוף סוף יכול להפסיק לחפש.
אז מה קרה אתם שואלים? ניסיתי להתקשר אלייה אח"כ מספר פעמים
והיא לא ענתה, וכמו שהתגברתי על אח שלי הקטן התגברתי גם עלייה,
והאמת שאפילו אני לא זוכר איך מגיעים אלייה ככה שאני לא יכול
לשיר לה סרנדות. בכל מקרה, אם תגיעו יום אחד לגן ציבורי בחמש
אחר הצהריים ותראו מכונות ירייה עולות מהאדמה ומרססות כל מה
שזז, צרו קשר.