חנות פרחים בדיזנגוף סנטר, קומה שניה.
על שלט בחלון הראווה כתוב: "דיזנגוף פלאוורס. סידורי זרים
כבקשתך במחירים מיוחדים".
מוכרת צעירה בשנות ה 20 המאוחרות בחייה. שיער שחור וחלק, גוף
מושלם ומחשוף שיגרום לגבר הממוצע לברך את הרגע שהחליט לעבור
דווקא ליד החנות הזאת, באחר צהריים יפה שכזה.
לקוחה זקנה מטיילת בחנות, מסתכלת לה בין הפרחים, מדי פעם
מרחרחת, מדי פעם מלטפת את עלי הכותרת. בין לבין המוכרת מעירה
לה בנימוס , לעתים מנסה לייעץ, לעתים מנסה לשכנע.
כל יום נכנסת הזקנה הזאת לחנות, בדיוק באותה שעה. בכל פעם היא
מספרת למוכרת את אותו הסיפור על הבן שלה, איך שיום אחד לפני 20
שנה הם התווכחו על כמות המלח שצריך לשים בסלט, עד שהוא פשוט קם
והלך למחרת. היום הוסיפה הזקנה, "את יודעת, כל שנה אני עדיין
זוכרת את תאריך יום ההולדת שלו. מחר הוא כבר יהיה בן 46. לא
הגיע הזמן להרים איזה טלפון לאמא?".

לחנות נכנס גבר כ-בן 45, שיערו שחור, מפרצים של קרחת מתחילים
לאיים בחזית ראשו.
"שלום אדוני, במה אוכל לעזור?", פונה אליו המוכרת.
"שלום. יש לך אולי זר מוכן של ורדים?", שאל.
"בהחלט. לכבוד מה הזר, אם יורשה לי?".
"אשתי בת 45 היום. נולדה בדיוק שנה ויום אחרי. כל שנה אנחנו
קונים אחד לשני את אותו הזר. מסורת שכזו.".
המוכרת יוצאת מהדלפק עם זר מהודר, ומניחה אותו בידי האדון.
הזקנה מסתובבת לפתע לעבר האדון לאחר כמה שניות הוא אומר:
"אמא", וצונח לרצפה בקול חבטה אדירה.
המוכרת מגיבה מהר, ומיד בודקת לו דופק ונשימה. כשהיא נוכחת
לגלות את הגרוע מכל, היא מתחילה לצרוח לעזרה.
תוך כמה רגעים מתקבצים סביב האדון עוברי אורח רבים, נשמעים
מלמולים חסרי פשר, עד שלבסוף מגיע בריצה צוות מד"א, שלא נותר
לו אלא לקבוע את מותו של האדון.

"בגיל 46, עם בית ואישה
ורגע אחד בחזה, ואישה אחת
תישן לבד"

ערב יורד על תל אביב החורפית.
המוכרת מוכת ההלם סיימה סוף סוף לנקות את שאריות המקרה הנורא
שהתרחש לה באמצע החנות.
היא נועלת אחריה את דלת החנות, ומתחילה ללכת לכיוון המדרגות.
בדרך היא מוציאה מהתיק את הנייד שלה ומחייגת מספר קצר.
"היי מאמי, מה נשמע?... יופי. תגיד, מאמי, אתה יכול לבוא לאסוף
אותי מהסנטר? לא? טוב, לא נורא, מותק, אני כבר אסתדר. ביי,
מותק, מואה".
היא פוסעת במדרגות לעבר היציאה, בדרך משאירה איזה מטבע מיותר
לאיזה קבצן מיותר.
מרימה קצת את החצאית, מגדילה מעט את המחשוף, וניגשת למלאכת
עצירת הטרמפים. תוך מספר שניות עוצרת לה מכונית.
גבר בגיל העמידה, חזות מזרחית, פותח חלון ושואל "לאן את
צריכה?".
לרגע מתלבטת המוכרת, אך חושבת לעצמה, יותר גרוע היום הזה כבר
לא יכול להיות, ואומרת "לחולון". במקרה מוחלט, לשם בדיוק נוסע
הגבר. מוכרת הפרחים נכנסת למושב הקדמי ליד הנהג, ולא שוכחת
כמובן להוסיף: "תודה".
"אז, מה שמך, מתוקה?", שואל הנהג.
"איריס", היא עונה לו, מנסה להישמע קרירה אך מוקירת תודה.
"רואים עלייך שאת פרח. אך, תאמיני לי, יופי כמו שלך, נדיר
למצוא בימינו. אני איציק".
"תודה", היא עונה ומחייכת קלות.

לאחר כמה דקות של שתיקה, פונה אליה איציק: "את נראית מאושרת.
אפשר לשאול למה?".
"הו, אני אכן שמחה", ענתה לו: "אתמול אהובי הציע לי להינשא לו,
אני אפגוש אותו עכשיו ואגיד לו שאני מסכימה".
"מזל טוב, מזל טוב", ענה לה איציק, מנסה להסתיר את המרמור,
"אכפת לך אם נעשה עצירה קטנה, בצד? ממש לרגע, אני צריך
להתפנות.".
"אין שום בעיה", ענתה לו איריס, מאושרת מהמחשבה שהציפה כרגע את
ראשה - היא עומדת להתחתן עם דני, המאמי שלה.
איציק יוצא מהאוטו, הולך כמה מטרים לאחר השוליים,משתין לדקה,
ומתחיל לחזור לכיוון האוטו.
לפתע מצלצל הטלפון של איריס, דני מתקשר.
"הכל בסדר מאמי, תפסתי טרמפ עם איזה אחד נחמד". לפתע מרגישה
איריס יד חוסמת את פיה.
במראה הצדדית היא מספיקה לראות את איציק מאחוריה, ולרגע אחד
היא לא מצליחה לנשום.
היא מנסה לצעוק אך היד הגדולה הזאת בולמת כל צליל אפשרי.
לאחר כמה רגעים איציק כבר רוכן מעליה חצי ערום, יד אחת על פיה,
יד שניה קורעת ממנה את חולצתה.
איריס מנסה להתנגד, אך רק דמעות יוצאות לה.
היא חסרת אונים.
הוא אונס אותה.

"אוי כמה שהיא בכתה
כשהנהג את החולצה
קרע לה".

איציק מכפתר את מכנסיו. הוא ממשש את שדיה של איריס פעם אחרונה
עם ידיו הענקיות ולאחר מכן זורק אותה מהאוטו, אל עבר שולי
העפר.
הוא מתיישב בכסא הנהג, ומניע את האוטו. אמברקס למטה, קלאץ',
הילוך ראשון, מתחיל לנסוע.
לאחר כמה דקות שולח ידו לעבר המושב האחורי ושולף בקבוק בירה.
הוא פותח את הבקבוק עם השיניים ומתחיל לשתות. הוא מסיים את
הבקבוק בשלושה שלוקים ארוכים ומשמיע אנחת סיפוק.
איציק מדליק את הרדיו. מנסה קצת, מחליף תחנות. בסופו של דבר
מסנן "רדיו של אשכנזים מנייאקים" ודופק בחוזקה על כפתור
הכיבוי.

איציק מגיע הביתה, מחנה את האוטו על המדרכה. יוצא לעבר ביתו,
מרגיש מלך.
מוציא מפתח מהכיס ונכנס הביתה.
ראשית, פונה אל עבר המקרר, בוחר בקבוק בירה קר במיוחד, מתיישב
על הכורסה האהובה עליו, אולי גם מפליץ פעם או פעמיים.
לפתע מחדר השינה מגיחה בכותונת לילה אישה בת 50 לערך, סיגריה
כמעט גמורה בידה, שיערה אסוף ברולים.
היא נראית היסטרית.

"איפה היית?", היא תובעת. "שאלתי אותך שאלה! תענה לי!".
"שוב השכן מלמטה עם הפסנתר שלו. בשעה כזאת, איך יש לו חוצפה?!
אני אראה לו מה זה.." מתחמק איציק.
"למה אתה לא עונה לי?", היא ממשיכה.
איציק נהפך אדום מרוב כעס, וריד מתנפח ומתחיל לרעוד במצחו.
"עדנה, תסתמי תפה שלך, ומהר! אני חזרתי עכשיו מהעבודה, נתקעתי
בפקק, ואת ישר באה לי עם השאלות האלה שלך! די כבר, יא אללה את
מעלה לי את הסעיף... כוסאמאמק של השכן הזה עם השירים הדפוקים
שלו! עוד מילה אחת ואני נשבע לך שאני דוקר אותך".
"אל תשקר לי! אל תשקר לי חתיכת אפס, אתה בוגד בי?! אני יודעת
שאתה בו-".
בפרק זמן של שניות, איציק שולף אולר מכיסו ומחדיר את אחד
הסכינים בו לתוך בטנה של עדנה.
"אני נשבע לך שעוד מילה אחת, אני הורג אותך, ואז הורג גם את
הילד!".
"לא, בבקשה לא, רק אל תפגע בעופר הקט-". קול חבטת אגרוף לעבר
פניה של עדנה קוטע את דבריה.
צלילי פסנתר מקומה למטה מתערבבים כעת עם בכי תינוק.

איציק מסתכל על הגופה של אשתו מוטלת על הרצפה, מביט באקדח
שמונח על השולחן. סימפוניה של פסנתר וצעקות תינוק מתערבבות
במוחו.

ירייה אחת נשמעת.

"תינוק בקומה מעל בוכה חזק מאד
אבא את אמא דקר וירה לעצמו בראש"

"כלום לא עצוב
הכל כרגיל
כלום לא קורה פה
כלום לא קורה פה"


כלום לא עצוב/אביתר בנאי.