פעם, לא הייתי בטוחה מה זה להתגעגע. לא ממש ידעתי איך. לפעמים
רציתי לראות איזה אדם או שניים אבל לא באמת, תמיד העדפתי את
הלבד. ואת לימדת אותי, בין כל אלפי הדברים גם מה זה להתגעגע.
להתגעגע באמת.
געגוע. פעם גם חשבתי שזה דבר כל כך יפה.
אני יודעת שהבמה היא לא ה"במה" לכתיבת מכתבים שגם ככה לא
תקראי, אבל לפעמים אני כל כך מקווה שכן. הורדתי כל אחת מאותן
"יצירות" שלי, שגם ככה אין להן יותר משמעות עכשיו כשאת כל כך
רחוקה. הם היו חלק ממני, כמוך. הם היו החלק בי, החלק המרכזי
שעכשיו נראה לי אבוד לנצח.
את יודעת, אני איתו כבר חצי שנה ואני עדיין מתגעגעת אלייך. אני
יכולה לשבת במשך דקות ארוכות כל כך ולהרגיש את הגעגוע הזה בוער
בי, שורף אותי מבפנים כמו שרק המחשבה עלייך מסוגלת. יש בזה
אירוניה מסוימת, זה קצת משעשע לעיתים, מבחינתי זה פשוט עצוב.
את זוכרת שאמרת לי שעם חלוף הזמן את תשכחי והוא ימלא לי את
הלב, בהתחלה זה יהיה קצת ואז יותר ויותר? אז זה לא קורה. במקום
זה אני רואה איך הוא מתאהב בי יותר ויותר ואני כל כך רוצה
להרגיש כמוהו, אני מקנאה בו (זה הרבה פחות שחצני ממה שזה
נשמע... אני פשוט מקנאה בו על זה שהוא עם האדם שהוא אוהב ואת
כל כך רחוקה ממני...)
הרבה דברים השתנו בחיי בחצי שנה הזאת. על חלקם את יודעת, על
רובם לא. והייתי נותנת הכל בשביל שתהיי איכשהו בחיים שלי,
אפילו אם לא היינו מתראות, אלא אולי מתכתבות קצת, אבל לעשות
דברים קיצוניים הפסקתי, אני מקווה.
לפעמים אני אומרת לעצמי שאני אכתוב לך, עברו חודשיים בלי
שדיברנו וזה המון ואז אני חושבת על איך שזה נגמר ועל כמה שאת
בטח שונאת אותי עכשיו. את בטח מרגישה הקלה שאני כבר לא בחייך,
סוף סוף יש לך הזדמנות להתחיל באמת מחדש. ואני חייבת לך את
ההזדמנות הזו.
הבעיה היא רק אותו געגוע.
כמה חסרים לי דברים כל כך בנאלים כמו השירים שלך או ההתלהבות
מדברים קטנים.
כמה ניסיתי למצוא אנשים שהם כמוך, כמה השוויתי אותם אלייך
ואפילו כולם יחד הם לא את. כל הזמן הריק הזה כאילו גדל, מתעצם
ומאיים לבלוע אותי. וכמה שאני לא אסביר את זה לך, או לאדם אחר
או אפילו לעצמי, אני לא אבין איך זה לא נעלם. מה יש בך שנגע בי
כל כך עמוק כמו שאף אדם לא הצליח מעולם?
הייתי מתפשרת על כל סוג תקשורת איתך כרגע, אבל אי אפשר...
הלוואי שיום אחד תראי את זה, למרות שאני כל כך רוצה שתהיי
מאושרת ואני יודעת שזה יקרה רק אם אני אהיה רחוקה...





20.12.05