באותו יום חזרתי הביתה בוכייה אחרי שאיבדתי את הילדים שלי. זה
תמיד קורה איתם, ילדים... הם כל כך לא אחראים, זה מחליא אותי
פשוט. הפעלתי את הקומקום ונשכבתי במיטה שלי ועצמתי את העיניים,
שינוחו אחרי היום הארוך שעבר עליהן, ועוד לא עבר חצי יום
אפילו... מסכנה שכמותי, מה שאני צריכה לסבול אף אחד עוד לא
סבל. התחלתי לדמיין את הימים בהם עוד הייתי צעירה, לפני כ50,
60 שנים כשהייתי עוד רק ילדה, גם אני כמוהם, הפרזיטים הללו, לא
ידעתי עוד את החיים אך לעומתם לא לקחתי דברים בקלות דעת.
ההורים שלי חינכו אותי כהלכה, הם... אה, אבא אמר שאסור לי לדבר
על זה בעצם. לא משנה. אני זוכרת את עצמי, הלכתי עם המשפחה שלי
לתאטרון יחד עם עוד משפחה. האב במשפחה שבאה איתנו הוא חבר טוב
של אבא, דוד פטריק הוא אהב שאקרא לו, כבר שכחתי את זה. הבן
שלו, גבוה שחרחר וחסון היה. אחרי ההצגה הלכנו לטייל, ברשות אבי
כמובן. הוא לקח אותי למקום שעוד לא הייתי בו ולימד אותי משחק
חדש, זה קצת כאב אני זוכרת אבל הוא אמר שזה חלק מהמשחק ואין לי
מה לפחד, "זה רק בצחוק", הוא אמר. מזה? איפה ג'יימס? היכן הוא
פתאום? למה הוא עזב אותי פה? למה הוא עזב אותי?"
פתחתי את עיניי, שמעתי דפיקות חזקות בדלת. קמתי, הפעלתי את
הקומקום ומיהרתי לפתוח את הדלת שיפסיקו לדפוק כזה חזק, זה עלול
להפריע גם לשכנים. והנה עומדת מולי ילדה רוסיה, חמודה הייתי
אומרת, אמלא הייתה צועקת עליי בקולי קולות. "למה זה כל יום את
צורחת בלי הפסקה כאילו מכים בך את המוות?", לא הצלחתי לשמוע את
שאר דבריה אבל היא נראתה לי כועסת למדי. לא הבנתי גם מה רצתה
ממני הילדה הזאת, הרי אני לא צועקת בכלל, הקול שלי צרוד עכשיו
ואני לא יכולה לצעוק. אולי היא מדמיינת דברים ומאשימה אותי
לשווא בכלל... כל העניין הזה תסכל אותי מאוד והתחלתי לבכות
בקולי קולות. "למה את צועקת עלי? לא עשיתי לך כל רע. עזבי אותי
רעה שכמותך" ובכיתי ויללתי בקולי קולות והנה שוב דופקים בדלת.
קמתי מהמיטה הפעלתי את הקומקום והלכתי לפתוח.